מים עד ים או מה באמת מקדש את מה / עמי בארי, עין החורש

האמת היא שהיום איני מתקשה לתזמן את אותה שנה. השנה חגגנו אישתי ואני 50 שנוות נישואין ומכיוון שזה היה כמה שנים לפני, אני יכול לתארך כמעט בדיוק את אותו חורף.

באותם ימים מוניתי להיות ראש קן השומר-הצעיר בעיר הפלך ראשון-לציון, ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. ראשון של אז עוד לא הייתה ראשל"צ על טפה, המולתה וקניוניה, אבל גם אז היא הייתה בהחלט מכובדת וראויה. תנועות הנוער נטלו בה מקום של כבוד ועד היום פזורים כמה מחניכי בין קיבוציה הגאים של התנועה. אבל אז הייתי עוד צעיר מאד, חסר ידע הדרכתי בסיסי וניסיון פדגוגי הכרחי וכך ניסיתי לא פעם להפגין את בכורתי על-ידי הפגנת עודף ביטחון עצמי שהיה לרוב מופרז ושהתברר לרוב כשגוי.

איתי בקן הדריכה בת קיבוץ צעירה, מה שנקרא אז "יוד-גימלית" כלומר בת שמתנדבת לשנת שרות של אחרי סיום הלימודים ולפני היציאה לצבא. קראו לה "נעמה", שם שהלם אותה להפליא גם בגלל שהייתה נעימה מאד למראה וגם בגלל שבשקט שלה ידעה ללחוש לי נעימות שהיו תמיד צודקות משלי ותמיד ברגע הנכון ביותר וכך חילצה אותי לא פעם ממצבים מיותרים.

בחופש חנוכה בפעולת תנועה אחת ישבנו בערב סביב סביב, אני מקריא קטע מתוך עליסה בארץ הפלאות - "עליסה ממהרת בדרכה ונתקלת בשפן. "באיזו דרך עלי ללכת?" היא שואלת את השפן והוא שואל אותה "לאן ברצונך להגיע?", היא נעצרת רגע ועונה לו "בעצם לא משנה לי" והוא משיב לה - "אם לא משנה לך לאן תגיעי, לא משנה באיזו דרך תבחרי..." אני מפרש להם את הדברים ומסביר שמה שהשפן אומר לעליסה הוא שכשלא יודעים לאן רוצים להגיע, אין חשיבות לדרך בה בוחרים והוא מדגיש שהדרך נקבעת בהתאם למטרה ולכן המשפט "לא משנה לי" מסביר שכשאין מטרה אין גם דרך ללכת אליה לכן המטרה היא החשובה ביותר והיא המקדשת את כל האמצעים. בקבוצת החניכים שלי יש כמה שאוהבים מאד להתווכח איתי ולהוכיח שהם חכמים יותר מהמדריך התנועתי שלהם ולכן מתלהט מיד הויכוח - "מה פתאום שהמטרה חשובה יותר מהדרך? זה בדיוק הפוך, אני למשל.." ורגע אחר-כך קופץ השני "מטרה, מטרה אבל כל החיים שלנו זאת רק הדרך" וכבר קופצת השלישית - "הרי יערי כתב את "בדרך הארוכה" והוא בעצמו אמר שהדרך חשובה יותר".

אני שמח על הויכוח אך מתעקש בדבר חשיבותה של המטרה ומביא לחניכים משל אחר - "אם עלית על הרכבת הלא נכונה לא תתקן שום דבר גם אם תרוץ בתוכה כל הדרך נגד כיוון הנסיעה".

נו, זה כמובן מחמם את הדיון עוד יותר וכבר נשמעות צעקות מכל הכיוונים אבל אז אני מרגיש נגיעה קטנה בכתפי ויודע שכשנעמה נוגעת בכתפי היא רומזת שהגזמתי ואני נשמע לרמז הדק ומעדיף להשאיר את כל הנושא פתוח - "מה באמת מקדש את מה זה דיון ארוך אבל יש לנו עוד דברים נוספים בסדר היום אז נסתפק בכך". בדרך בחזרה אנו צועדים יחד ברחובות העיר החשוכה, היא אומרת שהגזמתי ושיש צדדים לכאן ולכאן, שאין כאן צדק בכיוון זה או אחר ואני - גם אם לא מקבל את דבריה, עוד אראה. "חוץ מזה" היא מזכירה לי, "מחר אנו יוצאים לטיול מים אל ים ואתה ראש הטיול ולכן עדיף שתתעסק עם ארגון הדברים שלנו ולא עם מה שהיה" שוב אני שמח על דבריה ויותר מכך שמח שבמילה "אנו" היא מאשרת שמחר היא יוצאת איתי יחד וכעת גם שאינני איש של סיור וגם שהמסלול אינו מוכר לי דיו, איתה אסתדר לבטח.

אחרי יומיים גולשים עשרות שמוצניקים צווחניים מטיוליות ואוטובוסים והטיול יוצא לדרך כשנעמה ואני בראשו. לפנות ערב אני מרביץ את כולם בוואדי סגלגל וקריר, מורה להם להתארגן לאכילה ושינה, ממליץ להדליק מדורות ולבסוף הולך אחרי נעמה לחגוו קטן בעומק השיחים, היא מכינה מרק, אני עושה סיבוב אחרון בין המחנות המנמנמים וכשחוזר אליה היא כבר הכינה לנו ארוחה לתפארת. לאט, לאט דועכות המדורות שבוואדי וכשאני פונה להתארגן בעצמי אני רואה שנעמה כבר סידרה משכב כפול ומשותף ואצבעה הקטנה רומזת לי להצטרף. החושך הטוב עוטף את שנינו ואני מגלה את נפלאות היחד המשותף שלנו, לבסוף כשאני כבר רוצה להירדם היא לוחשת באזני - "האמת שהמטרה חשובה מאד, מאד אבל תודה שאפשר ליהנות גם מהדרך".

אני נרדם ומתעורר כאשר מטר סוחף יורד על הוואדי, אור ראשון של בוקר מגלה שכל העולם רטוב, אני מפנה את כלל הטיול ללול ענק שבמושב סמוך ואחרי כמה שעות מגיעים האוטובוסים והטיוליות להחזיר את כולם הביתה ורק אני ואצבעה העדינה של נעמה ממשיכים יחד מים עד ים, אחר-כך היה לנו חורף קסום וכשהוא נגמר, נגמר איתו גם הקסם ההוא.

היום כאשר אני נוסע ומסתבך ברחובות ראשל"צ הלא מוכרים, טועה בין מזרחה למערבה ובין המון העם ליעד הנכסף אני מכוון את ה WAZE שלי וכבר מזהה בתוכו נתיב צבעוני ארוך ומפותל שסופו מרצד כיעד - המטרה הנכספת. לעיתים אני מנסה לגלוש במבטי מקוו המטרה לראות אם בדרך יש אותן זיכרונות ששווה להתעכב לידם וצביטה בלתי מתוכננת מזכירה לי את אותו חורף מבורך ונפלאותיו, או אז נראה לי שהדרך היא-היא הייתה ותהייה תמיד העיקר אבל אז מרצד לי היעד בקצה המכשירים ואני נזכר במטרה המצפה לי ומחזיק חזק את ההגה הממהר, ישר, ישר קדימה בדרכי.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/