דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

שיחת כלבים / מעוז חביב, צרעה

שיחת כלבים / מעוז חביב, צרעה
איור מאת יעקב גוטרמן

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת. השמש עדיין לא הפציעה מעבר להרים שבמזרח, וצינת הבוקר הסתווי חדרה אל מבעד לבגדי הקיץ, שכן הללו של חורף עדיין לא תפסו את מקומם.

דובצ'ק, שמעט השיער שעוד נותר על קרקפתו הלבין כבר כולו זה מכבר, התנהל לאיטו על רגליו שכבדו ממשא השנים שאת רוב רובן עשה במטעי הקיבוץ, בשביל שבמעלה הגבעה שלרגליה נפרש בכל הדרו קיבוצו. זה הקיבוץ שבו עשה את מרבית שנות חייו, מאז יצא את בית הוריו בשנות העשרים המוקדמות שלו, כדי להקים ולבנות עם חבריו, כלומר, המעטים שנותרו מביניהם, ביגיעה ובעמל אין קץ , שנה אחרי שנה, שנים ארוכות וקשות, קיבוץ הנטוע כיום לתפארת לרגלי ההר המתנשא מעליו. כשעצר לרגע, מתנשם ומתנשף ממאמץ הטיפוס שקשה עליו מיום ליום יותר ויותר, ונשא מבטו לעבר הקיבוץ שלמרגלותיו, יכול היה לראות את גגות האזבסט שלא הוחלפו כמו נחבאים בעליבותם בינות לעלוות העצים הנישאים, העצים שניטעו וגדלו וצמחו יחד עמו. אך הם, לעומתו, העצים הללו, נותרו זקופים, חזקים וגאים ואילו הוא, גבו נכפף, רגליו כמו נשימותיו כבדו. אפילו המטע שבו שיקע והשקיע את מרבית שנותיו, נעקר זה מכבר במצוות רכז הקיבוץ הצעיר, ובמקומו ניטעו עצים צעירים, אחרים, ממש כמו הצעירים שתפסו את מקומו ומקומם של חבריו.

בידו לפת דובצ'ק הזקן בחוזקה את רצועת כלבו הגדול, בנג'י, לברדור מלא אנרגיה ומרץ, שציפה מידי יום לטיול הבוקר עם אדונו, למן היום בו הוא זוכר את עצמו. בנג'י, הלברדור הגאה, ציפה לטיול הבוקר לא רק כדי לצאת מן הבית אל האוויר הפתוח ולעשות את צרכיו בשדה הרחק מן הבית הדחוס. הוא הרי ידע שבטיול הבוקר הוא יפגוש את סומו, חברו הטוב, שהיה אמנם בסך הכול רק זאב מעורב פעם, פעמיים ושלוש, אבל היה בכל זאת חביב ונחמד עליו יותר מכל כלב אחר בקיבוץ. סומו היה כלבו של נחצ'ה הזקן, חברו של דובצ'ק מימים ימימה, איש הלול שהקים בקיבוץ את ממלכת ההודים, כלומר - תרנגולי ההודו שמאז הקמתה מפרנסת בכבוד לא רק את עובדיה, אלא עוד רבים וטובים בקיבוץ. כמו דובצ'ק גם נחצ'ה כבר סיים את פרק עבודתו בקיבוץ, וכמו דובצ'ק גם הוא למד "לשרוף" את הימים והלילות הארוכים בלא להשכים ולמהר אל הלול. וכך, עת דובצ'ק יצא וטיפס בבוקר במעלה הגבעה עם בנג'י, עשה נחצ'ה ממש כמוהו, מחזיק בידו את רצועת כלבו - סומו.

בעודו מתקדם, מכשכש בזנבו בהנאה, חשב בנג'י לעצמו – הזקנים הללו וודאי חושבים שהם מוציאים אותנו לטיול בוקר. איזה גיחוך. הרי האמת היא שאנחנו הם אלה הלוקחים אותם עמנו, כדי שישילו מעליהם לרגע את קליפת הזקנה שלהם ויחושו לפחות בבקרים את תחושת השחרור והעדנה שבאוויר החופשי, הרחק ממסך הטלוויזיה הטיפשית שלהם, ששם ישרפו מאוחר יותר את מרבית שעות היום ואולי - הלילה.

ואכן, לא עבר זמן רב ושני החברים, כלומר - הכלבים המגודלים, בנג'י, הלברדור הלבן וסומו, הזאב המעורב כמה וכמה פעמים, נפגשו בשמחת כלבים מהדהדת, רחרחו זה את זה, כאילו משהו השתנה מאתמול או שלשום, כשכשו בזנבותיהם בשמחה, החליפו נביחה או שתיים וקבעו להיפגש בצהריים עת ישוחררו מרצועותיהם, ליד גן הילדים, מקום המפגש של מרבית החברים-הכלבים מרחבי הקיבוץ.

ואכן, בשעות הצהריים, נפגשו השניים בפאתי הקיבוץ, ליד ביתו של דובצ'ק, מקום מפגשם הקבוע ממש בקצה הקיבוץ הצופה לעבר העיירה השכנה, מה שאמנם זימן אותם מיד לתקרית לא נעימה במיוחד. רק נפגשו ולמולם נצבה חבורת כלבים רעשנית ומאיימת שירדה לקיבוץ מהעיירה שממול.

בראותו אותם, סומו למעשה די נבהל, קיפל זנב וכבר היה מוכן לברוח על נפשו כדי שלא להסתבך שלא לצורך עם האורחים הלא קרואים. הרי הם היו בסך הכול רק שניים לעומת חמישה או שישה כלבים מופרעים מן העיירה, והם, השניים היו בסך הכול כלבי קיבוץ ממושמעים ומחונכים לעומת הללו, חבר נבחנים חושפי שיניים, חסרי נימוסים אלמנטאריים ורודפי חתולים חולניים. אבל בנג'י גער בו בנביחה נרגזת, נעמד באון על ארבעתיו ופתח בסערת נביחות קולניות ומאיימות לעבר חבורת הפולשים.

-"טמבל!" - פנה תוך כדי לעבר סומו - "'תה לא מבין שזה הבית שלנו? כאן אנחנו האדונים! תפגין קצת תעוזה, תפתח את פיך, הרי אתה גם קצת זאב, לא? תזקוף את זנבך ותראה לכולם מי בעל הבית כאן! קדימה!"

ואמנם, סומו, שאפילו בעצם נעלב קצת, התעשת, שינה את טעמו וכך, בכוחות ובנביחות משותפים הבריחו השניים את חבורת הפולשים הלא קרואה, ויכלו לפנות לעבר יעדם הבא - הלא הוא גן הילדים.

כלבי הקיבוץ אמנם אהבו את חבורת הילדים הצעירים ושמחו להתקרב ככל שיכלו אל גדר הגן. הפעם היה זוג החברים שלנו הראשון להגיע שמה. כשהגיעו לשם פנה בנג'י לסומו:

אתה חושב שאתה מכיר כאן עדיין את כל הילדים?

איפה. כבר מזמן לא. - ענה סומו.

זהו זה. הכול משתנה כאן. פעם כל הילדים בגן היו מהקיבוץ ועכשיו, רוחות חדשות. פתאום יש בגן מלא ילדים מן העיירה ואני כבר לא יודע מי הוא מי.

וזה עוד לא הכול - הוסיף סומו משלו - זה לא רק הילדים. כבר אי אפשר להכיר אולי חצי מהמטפלות. כאילו לאלה שלנו כבר לא נאה, ואולי חצי מהמטפלות בגן באות גם הן מן העיירה ומטפלות בילדים ביחד עם המטפלות שלנו ואני כבר לא מכיר ולא יודע מי זו מי.

אז מה אתה חושב, סומו. זה טוב או רע? - שאל בנג'י.

מה אני כבר יודע? - השיב סומו - זה בטוח אחרת. בעצם, כמעט הכול כאן כבר אחרת. אנחנו עוד נותרנו נאמנים לעצמנו ולא מוכנים לתת לכלבים הללו מהעיירה להיכנס לכאן, אבל החברים האלה מהקיבוץ, הם כבר בכלל מתנהגים אחרת. אז כמו שאני אומר - קבע סומו בנחרצות - הכול כאן השתנה. זה ממש ממש לא כמו שהיה בקיבוץ של פעם!

זהו בדיוק! - שינה הפעם בנג'י את טעמו תוך שהוא מפגין הסכמה עם חברו - זה מה שהם קוראים לו - "השינוי". הכול משתנה כאן. פעם היה הרבה יותר כייף כשהיינו נפגשים כולנו כל ערב ליד חדר האוכל! החברים היו נכנסים לשם ואילו אנחנו, כולנו, כל הכלבים מכל הקיבוץ היינו נפגשים וחוגגים יחד ברחבה שלפני חדר האוכל. ומה היום? אין ארוחות ערב. אין חדר אוכל. אין פגישות ברחבה. זיפת!

'תה יודע מה? - הוסיף סומו - מזל שיש עוד גן ילדים שאנחנו יכולים להיפגש כך לידו. כמה שהקיבוץ היה אז קיבוץ וכמה שהיום הוא לא.

אבל שמע, משהו סומו - נבח בנג'י בשקט כמהרהר - אני מרגיש שאנחנו מתחילים לקטר כמעט כמו שאני שומע לפעמים את דובצ'ק ונחצ'ה שלנו, בטיולי הבוקר. גם הם מדברים על הקיבוץ של פעם וכמה שהיום הכול אחרת. אבל אם תשאל אותי, אני דווקא רואה כאן, מסביב כל מני דברים בכלל בכלל לא רעים. למשל, במקום לשמוע כל היום את הקיטורים של דובצ'ק, עם הפרצוף החמוץ שלו, אז תראה כמה חדשים וצעירים רואים כאן מסביב. והם דווקא נראים שמחים ומחייכים בפה פתוח, והם מלאי מרץ, אולי כמו שהזקנים שלנו היו פעם, והם יוצאים עם הכלבים שלהם לא לאט לאט בצעד כושל, אלא הרבה פעמים ממש בריצה כמו שאנחנו אוהבים, ויש להם גם המון ילדים קטנים כאן, בגנים על יד, אז אתה לא חושב שזה דווקא טוב?

זה, זה, אולי זה קצת נכון - נבח סומו כמו לעצמו - אבל בכל זאת, תסתכל מהצד השני על הזקנים שלנו, אלה שהם קוראים להם - הוותיקים. איפה החיוך שלהם, אפילו לא בפה פתוח? איפה השמחה שלהם? אני חושב שבעצם זה לא רק הגיל הוא שעושה את זה. אני חושב שיש איזה משהו יותר מזה.

הם - המהם בנג'י - יש ויש ויש ויש.

מה יש ויש?

יש מי שאולי טוב לו יותר ויש מי שאולי לא. ויש מי שבכלל, יש לו יותר, ככה, דברים ונסיעות ובילויים וכייפים ויש מי שפחות. איך אני אסביר לך שתבין, סומו? יש מי שיכול לקנות ולתת לנו בונזו ואפילו אוכל מקופסאות, ויש מי שנותן לנו רק עצמות עלובות.

למה, כי הוא קמצן? - תהה סומו.

לא. מפני שהוא לא יכול. מפני שאין לו. מפני שזה מה שיש לו.

וזה קבוץ? אז מה טוב בזה? - תהה סומו.

נו באמת. בסוף בסוף, מה אתה רוצה. אתה רוצה זקנים שמחים בלי צעירים, או צעירים שמחים וזקנים קצת פחות?

מה אני רוצה? - השיב סומו - אני רוצה גם וגם.

וואלא, איך שאתה קיבוצניק - נהם בנג'י - אין גם וגם. זה או או, והקיבוץ שלנו בחר.

ואני כן חושב שצריך להיות גם וגם - לא ויתר סומו הפעם - צריך צעירים. בטח, אבל צריך שהזקנים שלנו יחייכו גם כן! צריך שיוכלו לקנות לנו בונזו ולהם, את כל מה שחסר להם. כן כן - המשיך את משנתו - צעירים זה יופי, אבל אני חושב שמי שבנה כאן את הקיבוץ ונתן לנו מקום כזה כייפי לחיות בו - מגיע לו הרבה יותר. שיהיה כייף לא רק לי ולך אלא גם לדובצ'ק ולנחצ'ה שלנו. 'תה לא חושב?

מה אני יכול להגיד - המהם בנג'י - כנראה שאתה בכל זאת קצת צודק.


חבצלת

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/

 

הוספת תגובה חדשה