דילוג לתוכן העיקרי

10 סיפורים על קבוצת הכדורעף בבית זרע, שלא ידענו... / חיים בורר, בית זרע

10 סיפורים על קבוצת כדורעף בבית זרע
איור מאת יעקב גוטרמן

 

מס' 1 - בראשית... שלמה רותם פותח את חוברת הזיכרונות הצנועה... 

בעצם הכל התחיל עם הליטאים. התוספת הליטאית שנחתה בבית-זרע בתחילת שנות השלושים, הביאה איתה שני מרכיבים נוספים לפרופיל האנושי של הקבוץ: ראשית את הלהט המהפכני-ציוני-סוציאליסטי ותרבותי (כולל רטוריקה שופעת וגישה חולמנית כלשהי לענייני המשק), ואת הספורט. בשבתות אחר הצהריים, על מגרש מאולתר ליד שדרת הדקלים שהובילה לעמדה של מרדכי בריל (עמדת הפעמון. ב.ב), נמתחה רשת והתקיימו משחקי כדורעף. כשהגיעו ה"פולנים" כעשר שנים מאוחר יותר, קיבלה הפעילות הצנועה הזאת דחיפה של ממש, ובדרך הטבע התגבשו שתי קבוצות, הוותיקים נגד החדשים. המאבקים היו חסרי פשרות והקבוץ כולו היה שותף ומעורב בהם. כשחזרו ראשוני הבנים מתחנת הניסיונות החינוכית במשמר העמק, הם נקרא בדרך הטבע אל הדגל לחזק את שורות הוותיקים, וכך מצאתי את עצמי משחק בחיל ורעדה יש לומר, לצידם של "כוכבי על" כשמולקה (ירובסקי-ירון) ומרדכי בריל וה"בולגרים" יוסקו (אסא) ושמואל ארד.   אבל כמו שכל ילד יודע, היסוד הרציני לקבוצה המיתולוגית "הפועל בית-זרע", אשר השאירה חותם כה משמעותי בהיסטוריה הכדורעפית של ארץ הקודש, הונח עם בואו של הבחור השתקן, הלא הוא ח.ב. (חיים בורר). החתום מטה, אשר כישוריו הספורטיביים הסתכמו בדוחק בקבלת "אות הספורט", סופח לעניין רק מכיוון שלא היו מספיק אנשים להשלמת הצוות, אך היות ובזמנים ההם הייתה הקבוצה מורכבת משלושה "מוסרים" ושלושה "מנחיתים", השתלב איכשהו בצוות האלמותי ההוא.

 

מס' 2 - לא מתייחסים למקצוע של האימא של השופט

כיוון שכדורעף היה מאז ומעולם ספורט של קבוצים, הייתה האווירה במשחקים משפחתית למדי וגם הקהל שמר על רוח טובה ולא התייחס מעולם למקצועה של אם השופט, או להעדפותיהם המיניות של השחקנים. המקסימום היה ניעור קל של המעמד עליו ישב השופט. מי שבכל זאת הכניסו רוח קרב למשחקים היו גמדי בית-קמה (ספיח), שהיו כורכים למצחם מטפחת בנוסח שודדי-ים וצועקים אחד לשני בשפה הוטנטוטית, כך שאף אחד לא הבין. רגע השיא היה כמובן בחלוקת הגביע ע"י צפורה זייד. לא נחטא לאמת אם נאמר שהאישה הקטנה הזאת הרעידה נימה בלב. כל זה השתנה לאחר שנבחרת ישראל חזרה ממוסקבה ונחשפה לפלאות הכדורעף המודרני. התחלנו להתגלגל, האימונים נעשו קשוחים חותר ותובעניים יותר, ואז התאיידה לה חבורת המייסדים ופינתה מקום לדור חדש של שחקנים, אשר נשא את שם 'הפועל בית-זרע' בגאון.

 

מס' 3 - מפונק

אדידס עדיין לא המציאו את הנעלים ואנו היינו משחקים, מי עם נעלי השקיה קשים, מי יחף ומי עם גרביים. בדרך כלל העור של כפות הרגליים היה קשה למדי לספוג את הנחיתות מהקפיצות על האדמה הקשה, אבל כששחקנו על מגרש מרוצף באמצע הצהריים, החום היה קשה מנשוא. באחד המשחקים במרחביה חיפש יוסקה צוק (אשדות יעקב איחוד. טייס, צבא קבע) פתרון לבעיה - ומצא. בצד המגרש היה מונח קרש קטן. בהזדמנות הראשונה הוא קפץ החוצה, לקח את הקרש, הניח אותו על המגרש ונעמד עליו. זו הייתה עמדת המוצא שלו. לפעמים, לצורך פעולה כלשהי, היה יורד מהקרש לפרק זמן קצר, ובסיומה חוזר מיד "הביתה". כמובן שזה השפיע לא מעט על איכות משחקו. את חיים, שהיה ראש הקבוצה, הדבר הרגיז עד להשחית ובאחד ה"טיים אאוטים", הוא ניגש אליו, מזרה אימים, וכל הקבוצה הטתה אוזן לשמוע איך חיים "מתנפל" עליו. הייתה דומיה של דקה ואז חיים פלט לעברו בטון מלא בוז: "מפונק!".

 

מס' 4 - טוב שם משמן טוב

 פעם עמנואל פראג היה צריך, באחת התחרויות, לשחק עם קבוצת בית-זרע אבל במרכז "הפועל" הוא היה רשום בקבוצת משמר העמק. מה עושים? זלמן בולדו ז"ל פתר את הבעיה! הוא ניצל את העובדה שלרוב האנשים יש סבתא גם מצד האם, אז מכיוון שבמשמר העמק הוא היה רשום כעמנואל פראג, בבית-זרע הוא נרשם כמוניה פאט. הכל הלך למישרין אלמלא ראה שלמה מרמרוש את טופס הרישום. ניזעק שלמה מיד לשופט וטען שיש כאן טעות, והשם האמיתי הוא עמנואל פראג!.... כמובן שאת המשחק ההוא ראה עמנואל מהקו....

 

מס' 5 - ללא סמים

מגרש הכדורעף היה ממוקם ליד צריף התרבות, על אדמה חקלאית שחורה וטובה, ולאורכו הייתה שדרת עצי חרוב, שחסמה את הרוח של אחר הצהריים ואף נתנה צל.היום מלעיטים את הספורטאים בכל מיני מזונות עשירים באנרגיה, לפי החוק וגם בניגוד לחוק, אצלנו באימון כשמישהו הרגיש חולשה קלה, מיד היה קוטף כמה חרובים מתוקים, אוכל אותם וחוזר לשחק כמו חדש.

 

מס' 6 - גרביים

עמנואל תמיד שיחק עם גרביים, אולי משום שאי אפשר היה אז להשיג נעלי השקיה כל-כך גדולות ושטוחות. והנה, כשעמנואל שיחק, תמיד שרקו לנו על כך שהו אעובר את הקו מתחת לרשת. עמנואל נשבע לנו שהוא מקפיד ואינו עובר! בבדיקה מעמיקה יותר של העניין הסתבר שעמנואל צודק, הוא באמת לא עובר את הקו! אבל הגרביים שלו לאט-לאט מתחלקות מהרגל, ולמרות שהוא עדיין נמצא בטריטוריה שלנו, הן, הגרביים נמצאות כבר בצד השני.

 

מס' 7 - נסיעה לאימון עם דוד אידלסון

מחנה האימונים של נבחרת ישראל היה מתקיים באולם קטן בראשון לציון. באחד הימים קבלנו, מוסה ואני (חיים) הזמנה למחנה כזה. נסיעה מבית-זרע לראשון בכבישים הצרים והמפותלים, זה סיפור של כ-5-6 שעות, על כן שמחנו כשהתברר לנו שיש טרמפ לתל-אביב: נסיעה עם משאית שמובילה חלב לתנובה- תל-אביב והתארגנו לנסיעה. אחד נכנס לקבינה ואילו השני עלה וטיפס כדי להתמקם על הקומה השלישית של כדי החלב. את כדי החלב היו מובילים בכדי מתכת עם מכסה שהיה ננעל ע"י מנוף, ובין המכסה לכד היה אטם גומי. האמת היא שאטמי הגומי הלכו תמיד לאיבוד והשיטה הייתה לשים חבל, שנלקח מחבילות החציר, במקום האטם. כמובן שזאת לא הייתה נעילה אידיאלית.

יוצאים לדרך. המשאית מטפסת בזחילה איטית עד פורייה. מכאן עד יבניאל היא קצת מאיצה את תנועתה ואחר-כך מתחיל טיפוס מייגע עד שרונה וכאן, כאשר סוף סוף הגענו למישור, מגיעה מולנו מכונית קטנה. הכביש צר ודוד הנהג באבירות ג'נטלמנית, יורד לבנקט כדי לאפשר לה לעבור. הכל יכול היה להיות בסדר, אם לא היה יורד יום קודם לכן גשם, והבנקט נהפך לאדמה רכה וטובענית. עד שהספקנו להגיד ג'ק רובינזון – עמד האוטו בזווית של 30 מעלות נטוי על צדו. מוסה, שהיה אז ממש רזה, "טס" לשרונה להביא טרקטור שרשראות. רתמנו את האוטו לטרקטור אבל זה לא הצליח להזיז את האוטו אפילו סנטימטר. מהר מאוד הגענו למסקנה העגומה וההגיונית היחידה: יש לפרוק את כל הכדים!

ובכן, בכל כד כזה יש 30 ליטר חלב ומשקלו של הכד עצמו הוא כ-25 קילוגרם, משמע ביחד 55 ק"ג, ומספר הכדים על האוטו הוא בערך 300! אני עמדתי על האוטו, נאחז נתלה בצינור המתכת המחזיק את הסולמות, והתחלתי להגיש למוסה כד אחרי כד 300 פעמים. עכשיו רתמנו שוב את הטרטור לאוטו והנ"ל עשה את העבודה בשמחה. האוטו שוב היה על הכביש. עכשיו התחיל התהליך מחדש, אבל בכיוון הפוך: מהכביש – לאוטו, כפול 300 פעם!

החלב ברובו הגיע לתנובה. מעט ממנו נשפך. אנחנו הגענו לאימון הראשון שפוכים לגמרי!

 

מס' 8 - נסיעה בטרקטור למרחביה  

לרוב התחרויות היינו נוסעים ברכב המצוי באותה תקופה, בטנדר. בדרך כלל החלק האחורי של הטנדר היה סגור ע"י ברזנט או, מאוחר יותר, ע"י מבנה ממסגרת ברזל ודיקט, שם הוצבו שני ספסלי עץ קשים עליהם היינו יושבים. שתי תכונות עיקריות היו לטנדרים האלו: ראשונה שהם היו פולטים לאחור המון גזים, והשנייה הייתה שכל הגזים האלה נשאבו לתוך אותו חלק שבו היו הספסלים ובו ישבו גם כל השחקנים. כשסוף סוף היינו מגיעים למקום התחרות היינו כולנו חיוורים, מסוממים ועם קיבה מבעבעת ומתהפכת. רק הקאה בריאה בשולי הדרך הייתה מחזירה אותנו לחיים. אבל .... – פעם אחת נסענו דווקא באוויר צח. זאת הייתה הפעם שבה לא הצלחנו לארגן את הטנדר. אי לכך רתמנו את הטרקטור 'אליס' לעגלה ונסענו איתו. בדרך עוד עלינו לסירין כדי לאסוף את מוסה ומשם המשכנו למרחביה. מזל שהמשחק לא היה בבית-קמה.

 

מס' 9 - אימון על אדמה, כדור אחד  

אז עדיין לא המציאו את הלקיחה התחתית, כך שכל כדור נלקח מלמעלה עם האצבעות - או ביד אחת באגרוף או ביד פתוחה. הפליאו לעשות בכך שחקני בית-קמה, שנקראו אז ספיח, שהצליחו איך שהוא לקחת את הכדור עם היד או המרפק או הכתף....  בתנאים האלו התחלנו להוציא את הסרב הרוסי. עומדים עם הצד לרשת, זורקים את הכדור גבוה ואז עם יד ישרה שעוברת מעל הראש מכים בו בעוצמה. הכדור היה עובר סנטימטרים ספורים מעל הרשת וכמעט בלתי ניתן ללקיחה.

לאולם באפיקים היה אפקט מיוחד שהיה ידוע רק לנו. צד אחד של האולם היה במה וצד שני קיר. כאשר הוציאו את הכדור מצד הקיר, היה הכדור הלבן מתמזג עם צבע הקיר וקשה היה מאוד לקחת אותו, ואילו בצד הבמה הרקע היה שחור, כך שהכדור בלט יותר על הרקע הזה, ויותר קל היה לקחת אותו. העובדה הזאת הייתה תמיד אחד השיקולים בבחירת המגרש.

 

מס' 10

כשכדור היה נופל בסביבות הקו אצל היריב, תמיד היינו צועקים "על הקו!" – אולי מתוך מחשבה שזה ישפיע על הכדור ליפול בפנים או שישפיע על החלטתו של השופט.

 

המשך יבוא...

 

חבצלת

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/

תגובות

חיים בורר ז"ל והזיכרונות מהימים ההם...
עוזי בן צבי
הפועל בית זרע, שם דבר בכדורעף הישראלי, עם שחקנים שהגיעו לנבחרת ישראל, בימים שעוד שיחקו על מגרשי הבלטות עם שתי שורות של פנסים שנטו להתנדנד ברוח, רוח שלפעמים ניצחה משחקים...שפטתי משחקים רבים במגרש הבלטות שבמוסד, השיפוט שם היה חוויה מסוג מיוחד, עם קהל עצום העומד על הקווים ממש...חוויות בלתי נשכחות גם אחרי 45 שנים.
עוזי בן צבי - שופט בין לאומי בדימוס

הוספת תגובה חדשה

7 + 0 =