דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content_top

מרכז הדרכה "שבילים"
"שבילים" - ארגון מערכות החינוך החברתי-קהילתי

content

ט' באב – המועד ה"אבוד" בלוח השנה

מגילה
שלושה מקורות שונים

חורבן ותלישות / ברל כצנלסון

שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו.

אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

מה ערכה ומה פרייה של תנועת-שחרור שאין עימה שורשיוּת ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בּנִימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשַדָה?

כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיוּת-עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מיחד בזכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמַפרה בקורות-עם.

אילמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום-הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הֶס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י. ח. ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".

כתבי ברל כצנלסון, כרך ששי, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 367-365

 

האגדה על "קמצא ובר קמצא"

נוסח ספר האגדה https://agadastories.org.il/kids/node/237

הודי עשיר אחד, מֵעשִירֵי יְרוּשָלַיִם, קָרא אליו אֶת מְשָרתוֹ ואמר לו: "בַּשבוע הבּא אֶערוֹך סעודה גדולה. ואתה, מְשָרתִי הנֶאמן, לֵך והַזמֵן אֶת חברַיי וּמַכָּריי, עשירי יְרוּשָלַיִם וְנִכְבָּדֶיהָ."

הֶעָשיר נָקב בִּשְמות כל חבריו וּמַכָּריו. "כל כך הרבה שֵמות..." מִלמֵל המְשָרת, "שלא אֶתבּלבּל," אמר לְעצמוֹ. ואמנם, אבוי, מֵרוב שֵמות טעה המְשָרת, וּבִמקום להזמין לַסעודה אֶת קַמְצָא, חברוֹ הוותיק של אדונו, הִזמין לַסעודה אדם בַּעל שֵם דומֶה, בַּר-קַמְצָא, שלא היה אֶלָא אוֹיְבוֹ וּשְׂנוּא נַפשוֹ של הֶעָשיר.

בַּר-קַמְצָא הִתפּלֵא מאוד. "היִיתָכֵן," אמר, "ששׂוֹנְאִי המוּשבָּע מזמין אותי לִסעודה?" שָבוע שָלם חשב וחשב, וּלבַסוף הֶחליט: אִם שׂוֹנְאִי מזמין אותי, הוא בְּוַודאי רוצֶה להִתפּייס. אִם לא אֵיעָנֶה לַהזמנה אַעליב אותו, ואנו נישאֵר אויבים. עליי לְהֵיעָנוֹת לַהזמנה וּלהִשתַתֵף בַּסעודה.

כְּשֶהִגיע יום הסעודה, לבש בַּר-קַמְצָא בֶּגד חגיגי וּפָנה לְבֵיתו של הֶעָשיר.

ואוּלם הֶעָשיר, שהוּפתע לִראות אֶת האיש השָׂנוּא עליו, בַּר-קַמְצָא, יושב אל שולחן הסעודה, התרגז עד מאוד, פָּנה אל האורח הלֹא-קָרוּא וקרא:

 "הסתלק מִבֵּיתי! איני רוצֶה לִראות אותךָ! מדוע בּאתָ?"

"מִשום ש... מִשום ש..." בַּר-קַמְצָא הֶחוִויר, ניסָה לומר שהוא הוזמן, כמו כל המוזמנים... אך הֶעָשיר לא הֶאזין. פָּניו אָדמוּ, והוא הוסיף לִצעוק: "עמוֹד וָצֵא!"

"רְאֵה," ניסָה בַּר-קַמְצָא לְשַדְלוֹ, "בְּוַודאי חלה כאן טעות מְצַעֶרת... אבָל כָּעֵת יש לי רעיון. הארוחה על השולחן, הנִכבּדים מַמתינים, ואף אני רעֵב, מוכן וּמְזוּמן לַסעודה. מה דעתךָ שֶאֲשַלֵם לךָ תְמוּרָתה?"

"לא יקום ולא יהיה!" קרא הֶעָשיר.

"זה מעליב..." הִתלַחשו המוזמנים, אך איש מֵהם לא מחה.

"סליחה," אמר בַּר-קַמְצָא, "אני מֵבין שחָלה כאן טעות... וּבכל זאת, אנא, אני אדם מכובד, אֵיני רוצֶה שֶיִלעגו לי, וַאני רעֵב. אִם תרשֶה לי להשתתף בַּסעודה אֶשתתף בַּהוצָאות. התֵדע מה נַעשֶׂה? נִתחַלֵק! אֲשלם לךָ תְמוּרת ארוּחוֹתֵיהם של מחֲצית הסועדים."

"לא!" פָּסק הֶעָשיר.

מה אֶעשׂה? – חשב בַּר-קַמְצָא והִשפּיל אֶת עֵינָיו. הוא לא יכול היה לִסבּול אֶת המַבּטים שנִנעצו בו. מַבּטים שכּמו אמרו לו: "בִּגללךָ, בַּר-קַמְצָא, אנו רק יושבים וּמַמתינים ולא אוכלים ולא שׂמחים בְּשִׂמחתו של חֲבֵרֵנוּ."

ידו של הֶעָשיר כבר נִשלְחה אל צַוְוארונו של בַּר-קַמְצָא, כְּשֶבְּרֹאשו של האורח צץ רעיון נוסף, אחרון: "רֶגע!" אמר, "אל תְגָרֵש אותי! אֵיני יכול לָשֵׂאת אֶת הבושה. אִם תניח לי להישאר וְלֶאכול בְּחֶברת מוּזמָנֶיךָ – אֲשלם על כל הארוחות! על הסעודה כּולה!"

דְממה נִשׂתָרְרה. הסועדים כולם תָלו אֶת עיניהם בִּפנֵי חבֵרָם הֶעָשיר. האִם הפַּעם יֵיעָנֶה לַהצעה? – תָהה כל אחד ואחד.

הֶעָשיר לא ענה. הוא אחז בְּצַוְוארונו של בַּר-קַמְצָא, הֵקימוֹ בְּכוח מהכיסא וגָרר אותו אל עֵבר הדלת. "לֵך! הסתלק ולעולם אל תַראֶה בְּבֵיתִי אֶת פָּנֶיךָ!" קרא אחריו סָמוּק כולו מִכּעס, ודחף אותו בַּמדרגות.

בַּר-קַמְצָא קם, ניעֵר מִבּגדיו החגיגיים אֶת האָבק, וּמִלְחָיָיו מָחה אֶת הדְמעות.

לא איש אחד בִּלבד בִּייֵש אותי והֶעליב אותי – אמר בְּלִבּו – אֶלָא אנשים רבּים. כל מי שיָשב בְּאוּלם הסעודה ראה כיצד הֶעָשיר מַשפּיל אותי, ואיש לא קם לַהֲגָנָתי. כָּעֵת אֶנקום בהם אֶת נִקמתי. אֵלך אֶל הקֵיסָר הרוֹמִי השולט בִּירוּשָלַיִם ואומַר לו כי היהודים מוֹרדים בו. כך, הקֵיסָר בִּכבודו וּבְעצמוֹ יעניש אֶת נִכבְּדֵי יְרוּשָלַיִם שפָּגעו בי וּבִכבודי.

 לַמחרת הלך האיש אל הקֵיסָר הרוֹמִי ואמר: "היהודים מרדו בּךָ. הם אינם עושׂים מה שאתה מורֶה להם."

כעס הקֵיסָר, כינס אֶת חַיָילָיו וְציוָוה עליהם לַהרוס אֶת בֵּית המִקדָש, ואֶת יְרוּשָלַיִם ציוָוה לְהַעלוֹת בָּאֵש.  וכך, בִּגלל קַמְצָא וּבַר-קַמְצָא וּבִגלל שִׂנאַת חינם, חָרְבה יְרוּשָלַיִם.

 

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / יהודה עמיחי

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב.

 

היי שקטה /רחל שפירא

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר 
אפילו המחנק עומד להשתחרר 
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן 
זה העולם שיש ואין עולם אחר

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 
כאילו מעפר פורחת שושנה

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם 
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך

היי שקטה כאילו אין בך דופי... 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח 
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה 
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 
כאילו השלווה היא חוף הבהלה

היי שקטה כאילו אין בך דופי...

 

כזה ראה וחדש
חגים ומועדים
סיווג חומרים לחגים
האם הפעילות עזרה לי?

הוספת תגובה חדשה