דילוג לתוכן העיקרי

אז מי הוא בן כלב? / מאיר מינדל, נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן
אז מי הוא בן כלב? / מאיר מינדל
איור מאת יעקב גוטרמן

האיש בלי שם שאת פרשיית חייו אספר ברבים, מעולם לא נולד ומעולם לא חי. אלמן טוב לב היה וחיוכו לא מש מפניו. חרוץ היה, מסור היה ונאמן לדרך החיים הקיבוצית. היה איש נוי ורבות מן הפינות הקסומות בקיבוצו היו מעשי ידיו.

 

זוגתו נפטרה בטרם עת ובתו הקטנה הייתה יפה כמו פרח, העיניים הכחולות נראו כמו זוג אגמים והשער הגולש הבליט את שפתיה הבובתיות. שמר האיש על בתו מכל משמר, מידי בוקר לווה אותה לאוטובוס התלמידים, וידא כי הסנדוויץ'׳ שכה אהבה יימצא באמתחתה וספריה ומחברותיה יהיו תמיד מוכנים ‏בתיקה. הכל אהבו את האיש ואת אורח חייו הצנוע. רק נושא אחד הדיר שינה מעיניו - הכלבים. שוב ושוב המזכירות הייתה מפרסמת "קול קורא" לכלבים ולבעליהם, שיש לקשור את בעלי הכלבים, סליחה את הכלבים, ולמנוע מהם להיפגש עם כלבים תועים, שהיו מגיחים מעבר לגבול, מביאים עמם מחלות ובכך מסכנים את החברים ואת בני משפחותיהם. עובדי המועצה האזורית דאגו לקיים סיורים, שמנעו מן הכלבים הנטושים להסתובב בקיבוץ באין מפריע.

 

רק שלושה כלבים היו יוצאי דופן: הרוטוויילר המפחיד של מזכירת הקיבוץ, הבוקסר ‏של מנהל הקהילה והצ׳יואוה של רכז המשק. שלושתם נהגו להסתובב ביחד, לנבוח בקולי קולות ולהפגין את היותם כלבים מיוחסים השייכים לארזי הקיבוץ. הם הביטו מלמעלה בכלבים הקשורים של אזובי הקיר וריחמו עליהם. כל המאמצים של מוסדות הקיבוץ להטיל מרות על הכלבים סליחה על בעלי הכלבים - עלו בתוהו. שלושתם ידעו, כי לאחר נו, נו, נו ציבורי, שלושת בני המזל שהיו קשורים לעצים ליממה אחת, היו טועמים שוב פעם את טעם החופש. כל זאת למגינת לבם של חבריהם הקשורים בכל שעות היום. קשה לנחש אם ‏העצמאות של שלושתם גרמה לקנאה אצל חבריהם ההולכים על ארבע ולא רק אלו ההולכים על שתיים...

 

כמו רבים אחרים שהתקשו לטייל במדרכות בארבע אחרי הצהרים, גם הילדה המקסימה של איש הנוי חששה מן הכלבים חורצי השיניים. מה לא עשו חבריי הקיבוץ כדי למנוע את הפרת ההחלטות בפרהסיה. דיברו על ליבם של הכלבים, סליחה של ‏בעלי הכלבים, הזעיקו את לוכד הכלבים מן המועצה האזורית. דיברו אפילו עם הנשים של הבעלים - בעלי הכלבים.

 

דבר לא עזר. חשבו אפילו להזמין משטרה, אך השוטרים רמזו למתלוננים, שיש נושאים חשובים יותר משלושת הכלבים בקיבוץ, שעדיין ממתינים לפתרונם, ‏כמו ביטחון למשל... איש הנוי נמנה עם התמהים, מדוע אנשים מרכזיים בקיבוץ רומסים ברגל גסה את החלטות שיחת הקיבוץ? האמנם יש כאן איפה ואיפה? בקיבוץ שלו!? החודשים חלפו ופתרון הבעיה - בושש לבוא. בלבו של איש הנוי גמלה ההחלטה. הוא שמר אותה בסוד אפילו מעצי הנוי, שאיתם נהג לתקשר. מה עשה? נסע לעיר הסמוכה, מצא חנות לחומרי הדברה ושאל את המוכר : "האם יוכל לרכוש קצת סטריכנין כנגד העכברים והחולדות?"

 

תוך זמן קצר חזר לקיבוץ וקופסת הרעל באמתחתו. הניחה בחדרו ויצא. חיש בא אל הטבחיות הנאות, שתמיד שמחו לעזור לו בכל אשר ביקש מהן:

"שמא אוכל לבקש מכן כמה שוקיים של עוף המטוגנים בשמן עמוק?"

 

שמחו הטבחיות לתת לו את מבוקשו, ואיש הנוי חזר אל ביתו. שפך מחצית מן האבקה שקנה אל המרקייה, מהל את האבקה במים ובסוף טבל את השוקיים בתערובת, מעשה ידיו. אחר כך הניחן בגינתו שלו. אמר לעצמו האיש - גינתי היא מבצרי מותר לי לעשות בה כרצוני, ואיש לא יוכל למנוע ממני להניח בו כמה שוקיים...

 

בערב, אבל כבד ירד על הקיבוץ.

 

שלוש המשפחות של הארזים וילדיהן מצאו את כלביהם גוססים, ריר אדום נימרח על פניהם הסובלים של הכלבים האהובים. איש לא חשד באיש הנוי טוב הלב, שבחר להעניש את הכלבים, סליחה את בעלי הכלבים. הקיבוץ הסוער נחלק לאלו שסבלו מנחת זרועם של הכלבים ושמחו לאידם של בעלי הכלבים, ולאלו שהיו ״מזועזעים״ מלקיחת החוק לידיים. עד היום התעלומה לא מצאה את פתרונה, אך שלושת המנהלים למדו לקשור את כלביהם לעצים הסמוכים. כך בא לציון גואל.

 

עליך, הקורא הנכבד, להחליט מי אשם במותם של הכלבים? האם בעליהם על שאפשרו להם את החופש הנשאף? או מישהו שסבלו וסבל בתו היו קשים לו מנשוא, ובכל דרך דמוקרטית - לא נמצא פתרון לבעיה.

 

אז מי כאן בן כלב?‏

 

 

חבצלת

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/

 

 

 

הוספת תגובה חדשה