דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

טור מיוחד - חינוך תחת אש

המשנה למזכ"ל התנועה, גיל לין, הגיע ביום חמישי הקודם ביחד עם ראשת אגף החינוך דבי ברא"ס ומנהלת לשכת המזכ"ל, נועה יפת לסיור במערכות החינוך באשכול. "אז כן, תושבי העוטף אכן חזקים עם חוסן קהילתי מרשים, אבל האירועים המתמשכים והיעדר הפתרון גובה מחיר כבד. הציבור הישראלי לצערי לא מכיר ולא מבין. גם מוסדות המדינה פעמים רבות לא נותנים מענה לצרכים המיוחדים של האוכלוסייה באזור זה.
מה אנחנו יכולים לעזור? אנחנו שואלים בסיום הביקור. "תתחילו בזה שתעבירו את המסר, שאנשים יידעו. אז הנה אני מנסה... ותעבירו את זה הלאה, שכולם ידעו!".
טור מיוחד - חינוך תחת אש

כמו שהגענו למועצה אזורית אשכול - אזעקת צבע אדום. 5 טילים נורו מעזה לכיוון יישובי המועצה, לשמחתנו אף אחד לא נפגע. מספר דקות לאחר מכן אנחנו מגיעים לקיבוץ מגן. "אנחנו במקלט ליד החדר אוכל, תבואו לשם" אומרת לנו מיטל מנהלת החינוך של הקיבוץ. הגעתי לעוטף יחד עם דבי ברא"ס - ראשת אגף החינוך בתנועה הקיבוצית ונועה יפת מנהלת הלשכה שלנו. אנחנו חונים ויורדים למקלט, שם מעבירים ילדי הקיבוץ את היום.
המקלט מלא! מלא בילדים, מלא בפעילות, חלק משחקים משחקי שולחן, אחרים מציירים וצובעים, עוד כמה רואים סרטונים במקרן מאולתר ושניים מתחבקים עם כלבים על הריצפה. איך מחזיקים מעמד בתנאים האלה? אנחנו שואלים. "באמת לא קל, אבל יש התגייסות מרשימה של כולם לעזור", הילדים לא משתגעים כל היום במקלט? אנחנו מקשים. "בהתחלה הם חששו לצאת, אז לקחנו אותם החוצה ותרגלנו אותם כמה פעמים, איך להגיע תוך 15 שניות למרחב מוגן, כך הם למדו כמה מותר להם להתרחק. מאז הם מעזים לצאת מדי פעם להתאוורר" היא מסבירה. גם צוות המדריכים שאיתה מדהימים, חלקם סטודנטים שמוותרים על ימי לימודים בשביל המחויבות שלהם לילדים.
אחר כך היא לוקחת אותנו לסיור בבתי החינוך הממוגנים, בדרך אנחנו פוגשים את איסי, ראש צח"י של הקיבוץ. "כנסו תראו את חדר האוכל", מפנה אותנו איסי. "החברים מפעילים אותו בהתנדבות, הוא לא ממוגן ולכן אנחנו רק מכינים אוכל ומי שצריך בא ולוקח לביתו".

משם אנחנו ממשיכים לקיבוץ נירים, שם אנחנו פוגשים את כל הנהלת הקיבוץ, ביניהם גם לילך מנהלת החינוך. אנחנו מתחבקים, אני מסתיר בקושי את הדמעות, שנינו יודעים למה. לנירים יש לי יחס מיוחד, אחרי שאירחנו אותם בקיבוצנו בעופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. הייתי עם חברי נירים וילדיהם בזמן האסון הנורא, ביום האחרון של מבצע צוק איתן, כשהתבשרנו על מותם של זאביק ושחר ועל פציעתו הקשה של גדי. שמעתי את הזעקות, ראיתי את הדמעות, חוויתי את הטראומה. ילדי נירים סוחבים את זה איתם, הם עוברים כל יום ליד מקום האסון ונזכרים. קיבוץ מרשים נירים, בעל חוסן יוצא דופן, אבל בכל סבב לחימה נוסף, הם חווים את ההרגשה מחדש, עוד סדק נוצר, עוד חור בנשמה ולאט לאט הסדקים הופכים לשבר, זה כמעט בלתי נמנע.

משם אנחנו ממשיכים לאורים, הנמצא קצת יותר רחוק מגבול עזה, 11 קילומטר. במרחק כזה אין הם זכאים לממ"דים, למרות שהטילים של היום מגיעים בקלות. "התוצאה היא שמצד אחד מודיעה המדינה על ביטול הלימודים והגנים ומצד שני אי אפשר להישאר בבתים כי הם לא ממוגנים" מסבירה לנו תמר, יו"ר מערכת החינוך בקיבוץ שמחליפה היום את מיטל (כנראה שם נפוץ אצל מנהלות החינוך) שעלתה צפונה לטקס סיום מסלול של חיל בגרעין צבר המאומץ על ידי משפחתה. הפתרון שמצאו היה להביא את הילדים לגנים ובתי החינוך הממוגנים ולהפעילם בהתנדבות על ידי הורים ומתנדבים. אנחנו מבקרים ב"כוללת" המופעלת על ידי גילה (שבימי שגרה מורה בבית הספר) ומרב (בתה של גילה) שמקיימות פעילות לילדים. הן מזמינות אותנו לראות הצגה שהכינו הילדים בזמן הלחימה. תענוג, איזו תמימות, איזו שמחת חיים. פשוט מדהימים!
משם אנחנו ממשיכים לבית התינוקות המופעל גם הוא על ידי הורים ומתנדבים ביחד עם לובה - מטפלת התינוקות המיתולוגית (שעלתה לפני 25 שנה בבית ראשון במולדת, ומאז היא בקיבוץ ובבית התינוקות). התינוקות עליזים, מלאי חיים, לא מודעים כלל למתרחש סביבם, רגועים ובטוחים. אם שום דבר לא ישתנה, הם לא יישארו כאלה עוד זמן רב.

אז כן, תושבי העוטף אכן חזקים עם חוסן קהילתי מרשים, אבל האירועים המתמשכים והיעדר הפתרון גובה מחיר כבד. הציבור הישראלי לצערי לא מכיר ולא מבין. גם מוסדות המדינה פעמים רבות לא נותנים מענה לצרכים המיוחדים של האוכלוסייה באזור זה.
מה אנחנו יכולים לעזור? אנחנו שואלים בסיום הביקור. "תתחילו בזה שתעבירו את המסר, שאנשים יידעו".
אז הנה אני מנסה... ותעבירו את זה הלאה, שכולם ידעו!

הוספת תגובה חדשה