דילוג לתוכן העיקרי

אני צמאה / הילה שי, [מפלסים]

אני צמאה / הילה שי, [מפלסים]
איור מאת יעקב גוטרמן

 

אני צמאה. אוי כמה שאני צמאה. 

אם המדריך הזה בטיול השנתי היה יודע מה שאני מרגישה עכשיו, ומה שאני חושבת עליו עם המשמעת מים הזו שלו, בטח היה מקבל התקף חרדה... הייתי מורידה לו על הראש את כל הפח מים הזה שעל הגב שלי... אם היה לי כוח. ואז הייתי מרוקנת אותו לפה שלי, ועל השיער והראש והכובע והבגדים...שייכנס לנעליים ואני אשכשך בהן...לא אכפת לי. מייםםםםם.

 

אבל אין. אין כלום חוץ מיובש מעיק בפה, ובגרון, ובגוף ... אז כבר שעתיים וחצי שאנחנו הולכים, הפח שלקחו בקבוץ מהמפעל פחים לגין, ושמכיל 3 ליטרים מים, כמעט מלא, המים הפושרים, בטח כבר פושרים, משכשכים עם כל צעד ואסור לי לשתות... ואני הייתי מלעלעת ובולעת, על אף הטעם המגעיל של גומי! אתמול בערב שתינו את הפיפי הזה בצורת תה דלוח אבל מלא סוכר. רק חצי כוס לכל אחד. את הטעם של גומי הסוכר לא הצליח להוציא. בלעתי את זה בלגימה אחת. ונשארתי יותר צמאה ממה שהייתי... והבוקר שוב - חצי כוס תה מתוק מאד שיאיר שהשכים לקום הכין לנו. חצי כוס! הייתי שותה את הכנרת עכשיו. אנחנו 35, ויאיר אומר שמוכרחים שהמים יספיקו לכל היומיים האלה שבהם לא נפגוש את המכונית בטיול מכתשים הזה. אז אנחנו סוחבים הכל על הגב, הבנים גם את האוהלים, והפחים - יש איזה 8 - עוברים כל שעה לגב של מישהו/י אחר/ת. ואני מסתכלת כל הזמן רק למטה, לנעליים, ורואה רק את הדרדרת של האבנים הקטנות והשחורות-אדומות שאנחנו דורכים עליהן כל הזמן ולא אכפת לי כלום. רק מים, מים מים, אני לא חושבת על כלום אלא רק על זה. גם גבעולי החומעה החמצמצים שיאיר אמר שמרווים את הצמא, ושאני קוטפת ולועסת ללא הפסקה רק מצמיאים אותי עוד יותר. לא אכפת לי שום דבר ואף אחד. וכבר מתחיל להיות חם; בשעה שקמנו - 4 בבוקר - היה דווקא סביר; אבל אני קמתי צמאה כמו ששכבתי בשק השינה שלי משמיכות צמר דוקרות, אפורות, שאימא תפרה, 4 ביחד. היה קרררר.... ואני חשבתי רק על מים. מהשנייה שקמתי! חלמתי שאני שוחה באגם החולה, כל הגוף רטוב. ואני שוכבת, צפה בתוך המים, רטובה: השיער, הפנים, הגוף, והגלים הקטנים שוטפים אותי והעיניים עצומות... והמים נכנסים לי לכל מקום ולפה ולאף ואני שותה ושותה... ואז התעוררתי עם צימאון קוסס...

 

אני הולכת אחרי איתן שהולך אחרי מרגלית שהולכת אחרי דוד שהולך אחרי... לא יודעת. לא אכפת לי. העיניים שלי באדמה, ואני נגררת בשורה בלי לדבר מילה, והנעליים החדשות לוחצות, למה לקחתי נעליים חדשות לגמרי לטיול? האצבעות מכופפות הצידה... גם כואב לי ואני צמאה! אני רוצה לשתות! שורף לי הפה מהצמא. אני מרגישה שהרגליים רועדות לי מרוב צימאון. אני מנסה למצוץ מעט רוק כדי שתהיה לי הרגשה של רטיבות בפה אבל שום דבר לא יוצא. הפה שלי יבש. העיניים שלי מזוגגות ואני הולכת כמו זומבי. ואסור לשתות. אסור! ואף אחד לא אומר כלום. מה, הם לא מתייבשים כמוני. תנו לי מים! לא אכפת לי מהמכתש, מההרים הוורודים-סגולים-שחורים, מכל הצבעים האלה, מהשמש שעולה, מהדרך שמתפתלת על צלע ההר, מהבוקר הרענן שעולה עכשיו. השמש שקופחת כבר עכשיו; בראש, בגוף בנשמה, בכל ההוויה שלי מסתובבת לי רק מחשבה אחת, רק הרגשה אחת, רק צורך אחד: מים!!!!!!!!!!!!!!!

 

חבצלת

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/

הוספת תגובה חדשה

4 + 3 =