ברוכים הבאים לשגרת חירום

אז מה ההבדל בעצם? האמת לא הרבה, אבל אנחנו קצת פחות בהלם.

האם הייתי מוותרת על המציאות הביטחונית בה אני חיה? בזה הרגע. האם הייתי מוותרת על הבית שלי, המקום בו נולדתי והולדתי משפחה, לא. אבל כל הזמן, כולם, שואלים איך אתם מגדלים ככה ילדים. אני אומרת לאנשים שהילדים שלנו מפסידים הרבה ובאותו הזמן גם מרוויחים משהו אחר, לא מוחשי וקשה להגדרה, אבל לטווח ארוך יש בו משהו, ולא, אני לא מדברת על טראומה. אני מדברת על משאבי התמודדות.

אם להאמין לכתבי הדרום והביטחון חווינו 23 סבבים בשנתיים האחרונות. 23 פעמים בשנתיים האחרונות עצרתי את סדר יומי, הפסקתי ללכת לעבודה, הילדים לא הלכו לבית הספר, בילינו שעות ולילות בחדרים הממוגנים. בשעת לילה מאוחרת כעבור זמן מה הודיעו בפיקוד העורף שיש חזרה לשגרה. ברומטר האימהות יודע להגיד כבר זמן מה שמה שפיקוד העורף קורא לו חזרה לשגרה, ומה שאנחנו חוות, ומה שאנחנו חוות דרך הילדים הוא מתאר הרבה דברים ששגרה היא לא חלק מהם. אבל כמו תמיד, מי יותר, מי פחות, התמודדנו. קצת טיפולים פסיכולוגיים, הרבה אוכל (מוכר?) ספורט, חברים וקהילה.

ולכן, כשזה קרה, הפעם לכולם, חשנו את אותן תחושות בדיוק, של איך מסתדרים, ומה נעשה עם הילדים, ואיך נתארגן בתא המשפחתי. פשוט לא היינו בהלם. אנחנו פשוט מתורגלים. אני צופה (באמת לעיתים רחוקות) פסיכולוגים שמדברים על התמודדות בימי קורונה עם אי וודאות, עם תחושת בדידות וחוסר אונים, ואני אומרת לעצמי, היי, אני את זה כבר תרגלתי עם הילדים. כל כך הרבה פעמים.

אני לא כועסת, ולא נהנית מאיזו תחושת עליונות וניסיון שיכולה לפקוד אותי כרגע, ואני באמת באמת חשה עצב, ואמפתיה, כלפי חבריי והעולם כולו שמתקשים (בצדק) להסתגל למציאות ההזויה הזו. ואני גם מספיק משופשפת בעולם הזה של "עוטף עזה" כדי לדעת שעוד כמה חודשים, הקורונה תיעלם מחיי היום יום, מתקפות הטילים יחזרו, ושוב נחזור להיות מבודדים בתחושת התסכול מעצירת השגרה שלנו, רק שלנו. אבל כמאמר הקלישאה שמכל דבר לומדים משהו, אז אני למדתי בימי קורונה, שאם יש משהו שהיטבתי לפתח, זה משאבי התמודדות עם הלא צפוי.

בריאות וביטחון על כל ישראל ועל כל תבל.