בשם אמי, בשם האמת ההיסטורית

אמי, רוז'קה קורצ'ק ז"ל סיפרה: "הייתי תלמידה טובה והמנהל היה משבח אותי בפני הכיתה בנוסח זה: כיצד זה היהודים הם תלמידים יותר טובים מכם? החלטתי שצורה זו של הסתה נגד יהודים ראויה לתגובה הולמת". בהיותה בת 11 ארגנה אמי שביתה של 30 התלמידים היהודים כנגד המנהל האנטישמי ושלושה ימים כל התלמידים היהודיים לא הלכו לבית הספר. המנהל היה מורה לפיזיקה "ואני לא יודעת פיזיקה עד היום" (רוז'קה לחימתה הגותה דמותה/ מורשת  עמ' 7, 1988). החוויה של הסתה ואנטישמיות כנגד היהודים הייתה הבסיס לחברותה בתנועת נוער ציונית - השומר הצעיר ובבחירתה בציונות.

אני, גדלתי עם חווית האנטישמיות של הפולנים כלפי אמי. אך יחד עם זאת היא גם סיפרה לי על חסידות אומות העולם: אם המנזר, אנה בורובסקה שהסתירה קבוצה של יהודים וביניהם אבא קובנר במנזר שעמדה בראשו, אירנה אדמוביץ, שהייתה שייכת לצופים הפולנים ועזרה מאד לחברי השומר הצעיר, וכמובן על דמויות נוספות.

גדלתי בבית בו שואת היהודים היה הנושא החשוב ביותר שאותו חייבים ללמד ולזכור. לא כדי לעשות דמוניזציה, אלא כדי לדעת את העובדות והאירועים שהביאו להשמדתם של שישה מיליון יהודים. כיצד חיו יהודי אירופה, כיצד נרצחו בשל יהדותם, איך נהגו הרוצחים ואלה שעמדו מהצד.

ידע וזיכרון אשר לאורם נשאף להיות בני אדם טובים יותר ומוסריים יותר.

פרופסור יהודה באואר, שהיה ממקימי "מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'" וכיום הוא אחד מחוקרי השואה החשובים בעולם, מהווה עבורי מופת. הן לידע ההיסטורי הרחב והמעמיק והן לחשיבה הרואה בראש ובראשונה את האדם. את הקורבן והנרדף.

בשנים האחרונות הוא מנסה לפתח כלים ולהזהיר את העולם מפני רציחות והשמדת עם במקומות שונים על פני הגלובוס. קולו של פרופ' באואר הוא קול המצפון, המוסר והערכים. לכן, שכתב כי המסמך של החוק הפולני הוא בגידה באמת ההיסטורית, בזיכרון השואה, בחוקרי השואה הפולנים והיהודים. הבנתי עד כמה המסמך חמור ומסוכן.

חוק זה שכאילו "תוקן" מפקיר את ההיסטוריונים והעיתונאים הפולניים לתביעות כלכליות כנגדם כדי שיוותרו על המחקר והאמירות המספרות את האמת, אמת אשר המשטר הפוליטי היום איננו מעוניין לשמוע.   

במשך מספר ימים התהלכתי בהרגשה לא נוחה שקולו של באואר הוא הקול היחיד שנשמע, וכשראיתי בעיתון הארץ את המודעה בגודל עמוד שלם על ההסכם בין ממשלת ישראל לממשלת פולין, ועליו חתום גם ראש ממשלתנו, התביישתי עוד יותר ותהיתי כיצד זיכרון השואה וקורבנותיה נעשו הפקר.

מכאן, יש חשיבות עצומה לתגובה המנומקת והרצינית של אנשי יד ושם המצטרפת לקולו של פרופ' יהודה באואר. 

שנים רבות אני עובדת ב"מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'", המכון למחקר ולהוראת השואה, מכון אשר יודע להציף, לשאול שאלות קשות ולהגיע לחקר האמת בסוגיות המורכבות והלא פשוטות הקשורות לתקופת השואה. גם היום אנו מחנכים את התלמידים הבאים אלינו לשאול שאלות, להתמודד עם האמת ולנקוט עמדה לגבי העבר, בראייה של צעיר/ה החי ופועל היום במדינת ישראל.   

אנו מובילים אלפי בני נוער, מדי שנה, בפולין. בתהליך מעמיק לקראת המסע ובזמן השהייה בפולין. אנו חושפים אותם למורכבות של יחסי היהודים והפולנים בתקופת השואה ומראים להם שכל הכללה היא מסוכנת. מחד, היה הרצח האכזרי באסם בידוובנה ומאידך, בכפר לא רחוק משם נרצחה משפחת אולמה הפולנית, הורים וילדיהם הקטנים על שהסתירו יהודים.

אני מקווה שהחוק הפולני יצא מספר החוקים הפולני. יש להמשיך לחקור וללמוד את יחסי יהודים פולנים בתקופת השואה ולאחריה מבלי שיאונה רע לאיש העוסק בנושא.

יש להמשיך לשקף את המציאות המורכבת של תקופת השואה, למען יצירת עתיד טוב יותר "המאמין באדם ברוחו רוח עז" ובדמוקרטיה.