דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

זוכרים את נופלי מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן

אסתי כהן, ממצפה שלם, אמו של סמל נמרוד כהן בן הקיבוץ, שנפל כשהוא בן 19, ביומה הראשון של מלחמת לבנון השניה בעת המרדף אחרי חוטפי אודי גולדווסר ואלדד רגב, ביקשה לייחד את דבריה באזכרה השנתית דווקא לחבריו של נמרוד שלא נפגעו פיזית, אך נושאים עימם פצעים וצלקות בנפש שאינם זוכים לטיפול

זוכרים את נופלי מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן
צילום ארכיון דובר צה"ל

בימים אלו מתקיימות בבתי הקברות בקיבוצים וביישובים ברחבי הארץ טקסי האזכרה לחיילים והאזרחים שנפלו במלחמת לבנון השנייה ב-2006 ובמבצע צוק איתן ב-2014. אנחנו מחבקים את המשפחות השכולות והחברים.

השנה, בחרנו להביא את דבריה המרגשים של אסתי כהן, אמו של נמרוד כהן ז"ל בן מצפה שלם, שנפל היום, לפני 12 שנים (12.7.2006) כשהוא בן 19, ביומה הראשון של לבנון השניה, בעת המרדף אחרי חוטפי אודי גולדווסר ואלדד רגב, מהאזכרה שנערכה לפני שבועיים:

"אנחנו רוצים להודות לכל האנשים היקרים שבאו להיות אתנו ולזכור את נמרוד אהובנו. אנחנו רוצים לשתף את דברינו השנה, שבעינינו משקפים משהו מרוח התקופה. קצת ארוך, אבל נשמח שיגיעו לכמה יותר אנשים.

12 שנים...

12 שנים... ואתם אנשים יקרים, מתמידים ומקפידים להתקבץ יחד כאן אתנו על ההר הזה מדי שנה בשנה וזוכרים את נמרוד. זה לא מובן מאליו ועל כך תודתנו.

נמרוד, 12 שנים ושלושה מונדיאלים עברו מאז לכתך מאתנו ימים ספורים לאחר המונדיאל בו זכתה איטליה החביבה עליך והשנה אפילו אינה לוקחת בו חלק... השבוע ילדי כיתה ו' סיימו את לימודיהם בבית הספר היסודי והפכו לבוגרים... חלקם הגדול נולד אחרי לכתך מאתנו.
הזמן עובר ואתה, כה חסר, הכאב עצום ולעיתים בלתי נסבל. אלפי ימים, מאות שבועות, רבים מספור רגעים, שרגע-רגע ואתה לא נוכח בהם אתנו בגופך, אבל בגופנו אתה נוכח, בנשמתנו אתה צרוב, וישנם לא מעט ימים שכל הווייתנו זועקת: "נמרוד".

12 שנים מאז שנמרוד, בן מצפה שלם, ששירת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, יצא בכוח הראשון שהשתתף בלחימה, במלחמת לבנון השנייה, לאחר חטיפת שני חיילי המילואים אלדד רגב ואודי גולדווסר, זכרם לברכה, משימה ממנה לא שב. 12 שנים, שבהן חבריו, שהיו איתו בשירות ובקרב, באים שנה שנה, מלווים אותנו, עוטפים ומחבקים, והיום אנחנו רוצים לדבר גם עליהם.

12 שנים הם זמן ארוך, ובזמן שעובר, במהלך השנים, אנחנו גם מצליחים להרים את הראש ולהתבונן סביבנו, לא רק על הכאב שלנו, אלא גם על גלי ההדף שהותיר מותו של נמרוד על סביבותיו. סביבנו יש מעגלים רחבים, של קרובים וחברים, שגם חייהם התהפכו לבלי שוב, מכים גלים, שלעיתים מזכירים צונאמי, המופיע אצל כל אחד במקום אחר ובזמן שונה. היום אנחנו מבקשים להפנות זרקור אליהם... אליכם!
בכל אירוע בטחוני מדמם תשומת הלב הכמעט מוחלטת מופנית לנפגעים עצמם ולבני משפחותיהם הקרובים. באזכרות, בימי הזיכרון, בטקסים החיליים אנחנו מדברים על הכאב שלנו, ההורים, האחים המשפחות. תאמינו לנו, הכאב אינו פוחת עם השנים, הוא לובש צורות שונות וחורך איברים שלמים בגופנו.

אולם בתוך הכאב שלנו, אנו פוגשים בכאבם של אותם אחרים. של אלה שגדלו עם נמרוד, בני הקיבוץ, והחברים מהשכבה, שעברו יחד איתו את כל שנות הילדות והנעורים, למדו, שיחקו, השתובבו, ניגנו, טיילו, אהבו, עישנו סיגריה ראשונה יחד, היו זה בתוך חייו של זה, וכל היחד הזה כרך את ליבותיהם יחד בחוט בלתי נראה, אך נוכח, של אהבה ורעות, של קרבה ואחווה. חלקם היו לו כמו אחים. וביום אחד, נמרוד, אחד מהם, נעלם מחייהם בנסיבות אכזריות ובלתי נתפסות, והותיר אותם אילמים. לכאורה, זה לא האבל שלהם, זה לא השכול שלהם. חברם נהרג, הם כואבים את זה וממשיכים הלאה. לכאורה. אבל פגשנו ואנחנו פוגשים, אם בדיבור, אם במכתב, או בשיחת טלפון מהוססת, חברי ילדות של נמרוד, שלכתו הכתה בהם עמוקות. שעד היום, שנים הם לא דיברו על הכאב, על תחושת האובדן, על רגשות האשם, על ההימנעות מלפגוש אותנו ולהישיר מבט, כל חבר או חברה בדרכם, נשרטו עמוקות בליבם, והם נושאים את השריטה בתוכם, וכביכול "הכל בסדר", "חזרה לשגרה".
ויש את בני המשפחה המורחבת, סבא וסבתא, דודות, בני דודות, וכל המעגלים של החברים הקרובים שסובבים אותנו. כאבם לא מדובר, כל כולם נתונים לתמוך בנו ולאהוב, להיות משענת, להבין- אבל גם הם איבדו. גם בם נפער חור, שספק עד כמה הם מרשים לעצמם לתת לו מקום בחייהם, שהרי הם לא המשפחה הגרעינית, אז איך יביעו את כאבם?


ובתוך כאבנו אנחנו פוגשים גם את כאבם של הלוחמים שהיו לצד נמרוד בקרב, ועוד קודם בפלוגה, במחלקה, בטירונות. את חברי הגרעין שהתחילו את דרכם יחד בגיל 18, העבירו שנת שירות בהדרכת נוער, וחלקו חזון חברתי משותף, של תרומה ועשייה למען הקהילה. את החיילים שהגיעו מגרעינים של תנועות נוער אחרות, שהכירו עם הגיוס ועשו את כל הפרק המבצעי יחד, חלקו לילות בשמירה, במארבים, בסיורים, וגם את שעותיו האחרונות, בקרב הנורא שסיים את חייו. עשרות ואולי מאות אנשים שנגעו בנמרוד והוא נגע בהם, נותרו עם עובדת מותו הלומים, מבלי שייחשבו פצועים או שבורי רוח, כי הרי הם "בריאים ושלמים". וזה לא רק מותו, זה להשתתף במלחמה כאשר הם עדיין כל כך צעירים, ולראות מראות, ולעשות פעולות, ולמלא הוראות, צודקות ואחראיות ככל שיהיו, אך אלה הותירו בנפשם את רישומן, והן הולכות איתם מאז, באשר ילכו.


רבים נושאים עמם חוויה, שנמצאת בטווח שבין פציעה בגוף הנראית לעין, לבין פציעה בנפש, שאינה נראית. לזאת שאינה נראית אין שם, וכשאין מילה או הגדרה לתחושה מסוימת היא מודחקת, ודוחקת עד כדי ביטול מוחלט את ההתייחסות אליה ואת השיח אודותיה. העובדה שאין מושג מדויק לתחושה, או שהיא אינה מדוברת, לא מספרת שהיא אינה קיימת, אולי דווקא להיפך. היא ממשיכה להדהד ולהשפיע בחייהם של מי שחוו אותה.
רצינו היום לדבר על האנשים מהם עשויים המעגלים השקופים האלה, ומעט להתמקד באתגרים ובתסכול לצד התקווה והסבל איתם הם נאלצים להתמודד, בלי לקבל כמעט הכרה או תמיכה. אנשים שחיים בשני יקומים מקבילים. בסיוטים, בתחושות אשם, שקשה להם לחיות לצד הטראומה, לוקח להם זמן להבין שהם בפוסט טראומה. מנסים להדחיק ולא מצליחים, לא נעים להם ליהנות, לעיתים מגלים לאחר שנים, שהם זקוקים לעזרה, אין להם עם מי לדבר ואין להם דרך לבטא את הכאב שלהם. מצד אחד הם חיים את הכאב ומצד שני הם מרגישים, שהם חייבים לפתח סוג של חוסן... להמשיך הלאה.
ברמה האישית, אנחנו רוצים לחבק כל אחד ואחת מכם ולהציע לכם לעשות צעד קטן ולדבר עם מישהו. לבקש עזרה מכל מי שאתם יכולים לבקש: ידיד, חבר, חברה, מישהו. לפנות לעמותות כגון פרויקט רסיסים, שקורא לכולם לבוא ולשתף, למצוא את המילים בכדי לתאר בקול את אותה חוויה, למצוא הזדהות והקלה וליצור יחד קהילה.
ברמה הקהילתית, הקהילה וכל אחד ואחת מחבריה, מתבקשים להיות ערניים, לשים לב, לא להתעלם. בזהירות רבה, לפנות, להציע עזרה, לא לוותר. גם בחלוף השנים זה לא עובר מעצמו.
ברמה הלאומית, הממשלתית, מערכת הביטחון, צה"ל אנחנו קוראים להכרה בצרכים של האנשים האלה, לאתר אותם, לטפל בהם ולא להערים קשיים בירוקרטיים. על המנהיגים להבין את המחיר הגבוה של מלחמות וקרבות, זה איננו נמדד רק במספר ההרוגים והפצועים, המעגל הוא הרבה יותר רחב וגלי ההדף מתפשטים בעוצמה.
אנחנו אמנם אומה חזקה, מתפקדת אבל אומה בפוסט טראומה מתמשכת. כאשר כל כך רבים חווים אותה, היא נוכחת גם במצב התודעה של העם. במדינה שלנו, גם כשאין מבצעים שיש להם שם, אנחנו כל הזמן במצב של מלחמה - הילדים גדלים כבר בתודעה שזה ככה, ותמיד יהיה ככה. זאת האחריות של כל אחד שחפץ חיים, שרוצה שילדיו יגדלו על קרקע בריאה של שלום ושל יצירה, של רוח חופשיה וחופש בחירה, של שמחה ואהבה - לעשות משהו, כדי להפנות את המבט לאפשרות של שלום, ללחוץ על המנהיגים לעודד שיח של שלום שישפיע על התודעה הלאומית, אפילו רק לרצות בזה ולהאמין שזה אפשרי. יום יום צריך לזכור ששלום זה חיים, ובעולם שבו חומות נופלות, עמים עם רקע של שנאה ומלחמות עושים שלום, גם אנחנו יכולים לנסות. זאת האחריות של החזק ליזום, לחתור, ולטעת את התקווה בלבבות.

נמרוד אהוב שלנו,
עדיין לא הומצאו מילים לגעגוע שלנו, לתחושות שאנחנו חווים בחלוף הזמן ולידיעה שמתנחלת לה בגוף שאתה באמת לא תחזור, ושבחיים האלה, לפחות, כבר לא ניפגש. לצד זה, אנחנו חשים אתה שוכן בכל תא ותא מתאינו, משפיע על בחירותינו האישיות והמקצועיות, כל אחד בדרכו, ואתה דוחף אותנו יום יום להיות יותר אמיצים, לומר אמת, להשפיע היכן שאנחנו יכולים כדי שתהיה פה מציאות לאומית וחברתית אחרת. ובעיקר -לדבוק בחיים שראוי לחיותם, עם נתינה, משמעות וטעם. בחיים שלנו יש גם הרבה שמחה, שמורכבת ממחויבות לחיים ומעשייה ברוכה, ממשפחה אוהבת ותומכת, מחברים טובים ומאהבה עמוקה ששוררת בינינו, שעל אדמתה גם אתה צמחת. אתה חסר לנו. אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים המון.

אנשים יקרים,
אנחנו מודים לכולכם שבאתם להיות אתנו ולזכור את נמרוד גם השנה. זה לא מובן מאליו בעינינו ואנחנו מאוד מעריכים את החיבוק הענקי הזה של כולם יחד. חיבוק מחזק של חום ואהבה.
אנחנו מודים מאוד למערכת הביטחון ולצבא, שעושים הרבה מאוד כדי להקל עלינו, תומכים ועוזרים במה שניתן.
אנחנו מודים למשפחה היקרה שלנו שיודעת לעטוף באהבה ובחום, ומזכירה לנו כמה חשוב זה משפחה.
אנחנו מודים לחברנו במצפה שלם, שכיחידים וכקהילה עומדים מאחורינו ולצידינו בנדיבות ללא גבול. גם בשמחות וגם בכאב. זה אף פעם לא מובן מאליו בעינינו.
הבית שלנו, שפתוח ומקבל כל השנה, פתוח גם היום למפגש חברים ומשפחה, לאורך כל היום. נשמח לפגוש כל אחד ואחד מכם בביתנו.
ואתה נמרוד, אהוב ליבנו, אנחנו חשים ויודעים שאתה אתנו כל הזמן, ומאמינים שאתה שמח וגאה במה שאתה רואה, ונשמתך חופשיה ומאושרת.
אוהבים, אבא, אמא ודורון

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

5 + 6 =
Solve this simple math problem and enter the result. E.g. for 1+3, enter 4.
fw_after_content