מדברים ישראלית

שלושת הדוברים סיפרו על החיבור העמוק לזהות הישראלית שלהם, אבל גם על המורכבות המתלווה לכך.

מייסם ג'לגולי: "אני חיה כל החיים שלי בחברה הישראלית, אנחנו כערבים נחשפים לישראליות ולחברה הישראלית הרבה יותר משהחברה היהודית נחשפת לחברה הערבית בישראל. כשאני שומעת אמירות שהערבים לא רוצים להשתלב אני שואלת את עצמי, איפה האנשים האלה חיים? מאז שהייתי נערה תמיד ידעתי מי אני ובאיזה מציאות אני חיה ושאני צריכה להתאים את עצמי למציאות שבה אני חיה. אני מאוד שלמה עם הזהות שלי. ואני רוצה להרגיש חלק, להיות שווה בין שווים ושיהיה צדק. זה לא אומר שאני לא שייכת לחברה הישראלית, אני דואגת לחברה הישראלית כמו כל אחד אחר. מבחינתי ישראלי זה מנעד רחב של זהויות ותרבויות שחיים פה."

יהודה משי זהב: "נולדתי בבית שכולם מכירים כנטורי קרתא, חרדים שמתנגדים לעצם הרעיון הציוני. היו מחנכים אותנו כמו שמחנכים ילדים – יש דוגמא חיובית ושלילית והיו אומרים למי שעשה משהו שלילי – זה ציוני. מבחינתנו השוטרים היו אויבים. היינו בטוחים שאנחנו מרכז העולם ואנחנו מנהלים את העולם. את השינוי עברתי בשנת 1989 אחרי הפיגוע בקו 405. היום בשבילי הדרגה הכי גדולה ונעלה זה ישראלי שמוכן למסור את נפשו למדינת ישראל. אני מזדהה עם תשעים אחוז מהדברים שמייסם עושה. העשרה אחוז של ההתנגדות לכיבוש – כאן אנחנו לא מזדהים."

דני אדינו אבבה: "אנחנו פה כי אנחנו מייצגים פלחים שונים בתוך החברה הישראלית. החתך הזה משרת הרבה מאוד פוליטיקאים. אנחנו לא הצלחנו להגיע להגדרה מהו הישראלי המצוי 2020. לי קשה מאוד להשיג עבודה כי אני לא דומה לכם, אני זר. זה מרתיח אותי כי אנחנו בסופו של דבר אנשים, לא משנה איזה צבע ואיזה מוצא יש להם, הזכות להתפרנס היא ערך. ארבעים אחוז מיוצאי אתיופיה נולדו בארץ. שפתם עברית, נטולי מבטא. אין להם שאיפה אחרת – הזהות שלנו היא זהות ישראלית"

מחלוקות התגלעו, כצפוי, בנושא הלאומי ובשאלת השרות הצבאי.

לדברי ג'לג'ולי: "זה אתוס מעוות שחברה תימדד על ידי שירות צבאי ולא על ידי הצלחה אזרחית ואחרת. אסור שהשירות הצבאי יהיה התכלית של הקיום של המדינה הזאת. אני כן רוצה לראות שאנחנו ביחד, כולנו, נאבקים עבור הדברים החשובים לקיומה של החברה – חינוך, בריאות, מקומות תעסוקה, שנקרב בין הפריפריה לבין המרכז, שלא תהיה גזענות, שכולם ישתלבו. זה הדברים האמיתיים אני גם רוצה שלום, אני רוצה לסיים את הכיבוש. צריך להבין שהחברה הישראלית שייכת לכולנו והיא הבית של כולנו."

לצד זאת הדגיש אדינו אבבה כי, "השרות הצבאי עבור עולים חדשים הוא המקום היחידי שבו פוגשים את הישראלי המצוי על כל גווניו. החברה הישראלית היא חברה עדתית, יש תחושה של ניכור ושכולם עשו לך טובה. בשירות הצבאי כולנו לובשים מדים, כולנו מצדיעים לאותו קצין. זה נותן כרטיס כניסה לחברה הישראלית. אני מסכים במובן מסוים עם מייסם שיש ערכים נוספים לשירות צבאי. לעזור לקשישים ולניצולי שואה שילד בן 18 ילך ויתנדב. היום ערך ההתנדבות הולך ונשחק – הרעות, התפיסה שאנחנו עם אחד, כל אחד דואג לקהילה שלו."

כל הדוברים הסכימו שישנם ערכים משותפים שסביבם יכולה להתכנס החברה הישראלית, ובכללם התנדבות וערבות הדדית. לדברי משי זהב: "ההתנדבות תביא את השלום. כל מי שבצד של העשייה וההתנדבות כולנו דומים."

משתתפי הפאנל נשאלו גם על החיבור לתנועה הקיבוצית והתפקיד שחשוב שתמלא בחברה הישראלית.

אדינו אבבה: "התנועה הקיבוצית, בעיניי, פספסה את העלייה האתיופית בגדול. יוצאי אתיופיה היו אמורים להיות מאומצים על ידכם עוד ב-1984. לכם יש את הערך העליון של ערבות הדדית, יחס שווה לשונה. הייתם צריכים להיות קרן אור בחברה הישראלית. ואתם לא עשיתם את זה. יוצאי אתיופיה מחפשים הזדמנות. רוצים להיות חלק מהשבט הזה. יש היום כ-4000 סטודנטים יוצאי אתיופיה באוניברסיטאות, רק 10%עובדים בתחום עיסוקם. אנחנו הקבוצה החלשה שאף אחד לא דואג לה. יש ערכים שמחברים בין הקיבוץ לבין העולה שקשה לו - לבין הערכים העמוקים של החברה הקיבוצית. אם נדבר פרקטיקה – חשוב שהקיבוצים ירחיבו את פרוייקט תל"ם וינסו לשלב בחורים צעירים יוצאי אתיופיה בעבודה בקיבוץ."

ג'לג'ולי: "יש לי חשבון עם התנועה הקיבוצית. חלק מהקיבוצים הוקמו על אדמות כפרים שנחרבו ב-48', חלק מהקיבוצים מעבדים אדמות שהיו שייכות לפלסטינים. קיבוצים שנמצאים ליד ישובים ערבים הם כמו בועה במרחב. הם לא בקשר חוץ מהחומוס והפלאפל שבאים לקנות בשבת. אין שום קשר מעבר לזה. ערבים לא יכולים להתקבל לקיבוץ, אלא רק לבוא לעבוד בו במשרות זוטרות ככה הקיבוצים מתייחסים להרבה אוכלוסיות. זאת לא אינטגרציה – אינטגרציה זה להיות מחובר למרחב שבו אתה חי. אם קורה משהו בטירה – אתה מזדהה. חיים משותפים זה לא להתנגד לתת שטחים לטובת בניית כביש גישה או שכונה חדשה בעיר הערבית השכנה לכם. הצד החזק יותר צריך לוותר יותר, וברגע שיש לך יותר משאבים אתה צריך לוותר על כמה מהפריבילגיות שלך."

משי זהב: "מבחינתי אתם (הקיבוצים) ממשיכי הדרך האמיתיים של אברהם אבינו. אברהם אבינו היה עושה חסד עם היהודים וזה מה שאתם עושים. השאלה היא כמה אתה נותן מעצמך לזולת. חז"ל אמרו דרך ארץ קדמה לתורה. מצד אחד יש את כל תר"יג מצוות וכל זה שקול כנגד אהבת הזולת. בסוף השאלה היא מה המכנה המשותף – לא משנה באיזה צבע וגזע אתה. הבעיה עם הקיבוצים בעיניי  היא הזיהוי האוטומטי בין הקיבוצים וזה שהם שמאלנים לבין אנטי-דתיות". 

לסיכום שאלה קנטי אודות המנהיגות הפוליטית לקראת הבחירות השלישיות שבפתח.

משי זהב טען כי, "לגבי המנהיגים שלנו – זה עניין של זמן עד שהם ינהיגו רק את עצמם. לפעמים נראה לי שהם חיים בפלנטה אחרת. למשל לגבי חוק המרכולים, מה אתה רוצה מאותו רוסי שרק רוצה לקנות חלב בשבת בתל אביב, למה אתה צריך לעצור אותו? אבל אני אופטימי כי המהפכה באה מלמטה – יש יותר ויותר חרדים שהולכים לההכשרה מקצועית, להתגייסות לצה"ל, ולהשתלבות בהנהגה."

ג'לגולי: "היום גם בתוך ההנהגה הערבית שהשיח של השתלבות ושיתוף פעולה מאוד חזק, איימן עודה מבטא את הדבר הזה. זה הדבר הנכון וזאת גם הדרישה של הציבור הערבי. שמונים אחוז מהציבור הערבי רוצה לראות את הנציגים שלו תומכים, באיזושהי קונסטלציה, בממשלה. אני גם מסכימה שיש קווים אדומים. אנחנו 15 שנה סובלים מתהליך ממוסד של דה-לגיטימציה. רוצים שיח של שילוב ולא של הדרה."

אדינו אבבה: "לאחרונה גדי יברקן עבר מכחול לבן לליכוד והתניהו הצטלם איתו ואמר שיברקן יביא את כל הקהילה איתו. בעיניי אין אמירה יותר פטרונית מזאת, כאילו אנחנו עדר כבשים, כאילו אין לנו מחשבות ואוטומטית אנחנו הולכים להצביע. אבל יש לי גם הערה לגבי מפלגות השמאל – לא מעניין אותן הנושא של העולים, לא מרצ, מפלגת העבודה. לשלב אותם – חלילה וחס. לאורך כל השנים מפלגות השמאל לא מעניין אותם."