ניצול השואה שריגש את דיירי בית אקשטיין

כבכל שנה, גם השנה, התכנסה קומונת הש"ש של בית אקשטיין (מרכז המספק דיור, חינוך ותעסוקה לאנשים עם מוגבלות) לחשוב ולתכנן את טקס יום השואה ואת הפעילויות שסביבו עבור דיירי הבתים. חמשת השינשינים בקומונה מאד התלבטו איך לציין את היום הזה, שהעברת המסר בו מאתגרת גם ככה, ובטח ובטח עבור חניכים שקשה עוד יותר לדעת כיצד הם מבינים ותופסים את משמעותו של יום שכזה.

מאיה אביעד, אחת השינשיניות במקום, מספרת: "התלבטנו מאד איך לגעת ביום הזה, כי החניכים שלנו שונים מחניכים רגילים וההתמודדות מאתגרת יותר. היה לנו חשוב לבנות משהו שלא נצא רק לידי חובה באיזה טקס שבו מקריאים קטע יפה אבל הוא קצת נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, ולמצוא משהו שבאמת יגע בהם. פתאום עלה לי רעיון לנסות ולהביא ניצול שואה שיספר מהחוויה שלו, והסתבר שבאמת רובם ככולם מעולם לא שמעו עדות כזו וזה הפך את זה למשמעותי עוד יותר. אלי נצר מקיבוץ דליה הוא הסבא של בן הזוג שלי, דיברתי איתו והוא מאד שמח להגיע. הסתבר שגם הוא, למרות שהוא מספר את סיפורו ומרצה על השואה כבר שנים רבות, לא עשה זאת אף פעם בפני חבר'ה עם צרכים מיוחדים וזה הפך את זה למרגש עוד יותר - עבור החניכים, עבורו וגם עבורי".

אלכס מקרוב, רכז בבית אקשטיין ומלווה הקומונה מוסיף: "ביום שני השבוע הגיע אלי לספר את סיפורו. אני מודה שהייתי די במתח איך חניכים, שבדרך כלל אחרי 10 דקות כבר מאבדים עניין, יישבו ושמעו את סיפורו, אבל זה עבד. ישבנו כ50 חניכים ו15 חברי צוות שעה וחצי וכולם הקשיבו והתעניינו. החניכים שאלו אותו שאלות והודו שאף פעם לא שמעו סיפור כזה מקרוב כל כך, באופן אינטימי שכזה. זה היה מאד מרגש. היה נראה שגם אלי התרגש מאד ולבסוף, כאשר בירכנו אותו והבאנו לו פרחים הוא הודה לנו מאד גם כן שזכה אף הוא בחוויה מיוחדת". 

מאיה מסכמת: "הפכנו את הפעילות סביב השואה למעין סמינר שלם, כאשר בכל יום התמקדנו בדרך אחרת ללמוד את הנושא. עשינו להם ממש הכנה לפני העדות, למדנו יחד איתם עובדות חשובות לגבי מהלך השואה, כי היה לנו חשוב שכאשר ישמעו את העדות של אלי יבואו קצת יותר מוכנים ובעלי ידע. ארגנו עם החניכים גם טקס ופעילויות נוספות ונראה היה שכל חניך מצא את עצמו באחת מהפעילויות ושהימים האלו לא עברו לידם ונגעו בהם באמת. זה באמת היה מאד מרגש ובעל משמעות עבורנו השינשינים שהצלחנו לעשות משהו משמעותי בנושא הזה".