צוֹפִיָה / עמי בארי, עין החורש

[מתוך קובץ סיפורים שייצא בקרוב]

לפני שטיפסה למרומי המגדל החליטה צופיה ללבוש בכל זאת את הבטלדרס הצבאי שהיה מונח על שלבי הסולם.

רגע הביטה למעלה כאילו שאפשר מפה, מלמטה, לראות את הרוח הקרה הנושבת במקום משמרתה. היא נפרדה מיעקב השומר, מפקד הסיור, מצ'יפ שחייך בחביבות לעברה, ממוטקה הפלמ"חניק וממאיר שעלה יחד איתה מאדריאנה עם הגרעין הטורקי ומכיוון שהיה המבוגר והגבוה בין חבריהם זכה לתפקידים שאולי עוד היו גדולים על מידותיו. הארבעה יצאו לכיוון החורשה הדרומית צ'יפ היה הראשון, גם הוא היה פעם עולה חדש כמוה, עם הגרעין הראשון מבלגיה. היא חיבבה מאד את חיוכו, את הליכתו הספורטיבית, היא אהבה לראות איך הוא וחבריו משחקים על הדשא שלפני חדר-האוכל. כולם לובשים גופיות לבנות, אתלטים, חסונים והכדור עף, טס מאחד לשני. יעקב היה שומר השדות של הקיבוץ, על גב סוסתו הלבנה היה מסייר בשדות, פוקח עיין ומאבטח מפני שכנים שזממו מזימות אחרות. הוא גר בצריפון ליד הצריפים של חברי הגרעין, הבנים אהבו ללכת אליו לשמוע סיפורים עסיסיים, לקנח בפרי אסור ולחלום על היום בו גם הם יזכו להחזיק בידיהם נשק אמיתי. מוטקה היה ממחלקת הפלמ"ח, אלו שגרו באוהלים בחורשת האקליפטוס שבקצה הקיבוץ, עובדים ביום, מתאמנים בלילה ובערב מחזרים אחרי בנות המשק החייכניות. היא ממהרת לסולם, כבר מכירה את הנהלים - יודעת שכעת תעקוב אחריהם במשקפת מהיציאה הרגלית לשדה, דרך חורשת הקרן-קיימת, ואדי אלכסנדר, מטעי השזיפים, הכרם ועד שער הרפת דרכו הם אמורים לחזור בעוד כשעתיים.

בטורקיה קראו לה "סוֹפִיָה" אבל כשהלכה עם אביה להוציא את הסרטיפיקט לארץ-ישראל אמר לה שיש שיר קדוש אחד לעם היהודי שאומר: "בפאתי מזרח קדימה - עין לציון צופיה" היא לא הכירה עדיין את מילות השיר אבל בקשת הפרידה של אביה הייתה יקרה לה כמו ברכה ולכן האזינה לדבריו ברוב קשב:

- "עכשיו כשאת תהיי שם רחוק ואני אשאר כאן באדריאנה אצפה לראות אותך כחלוצה צעירה, בונה ונבנית ולכן מעתה לא ייקרא שמך "סוֹפִיָה" אלא "צוֹפִיָה". כך בישראל תהיי צופיה אל עולם חדש ואני כל ימי אצפה בגעגועים עזים מעולמנו הישן בחבריך ובך, ביתי בכורתי".

וכך היא פה על גג מגדל המים של הקיבוץ, מתחברת לזריחה שעולה מבין הגבעות הרחוקות, מתחברת לצינה הקשה של הבוקר, צופה ומלווה בעיניה את הסיור שיצא לשדות לבדוק שאין שום אנשים זרים בשטחים שסביב הקבוץ ושהחברים, שישכימו עוד מעט, לעשות את מלאכת יומם, יוכלו לצאת בשקט ובבטחה לשטחים המעובדים. היא רואה אותם היטב, סופרת את ארבעתם, שמה לב שצ'יפ צועד בראש, מוטקה שני, יעקב שלישי ומאיר אחרון. היא מנסה למרכז את משקפתה לעברו של מאיר, רואה את הליכתו המרושלת, את ראשו הנוטה לפנים כמו ראש של עורב, את שחור שערו הפרוע ואת ידיו הארוכות שאוחזות כעת במקל שהרים כנראה בצאתם מהחורשה. רגע היא מחייכת לעצמה נזכרת בערב הקודם ובעוד כמה ערבים בהם ניסה להקריא לה שיר או סיפור בעברית שרק למדו, להרצות לה על עקרונות השיתוף והשוויון שאותם עוד לא הפנימה, מפרש לה שיעור לא מובן ומנסה, במין עקשנות לחזר אחריה. מציע להוליכה לפינה חרישית מרוחקת, חולם לזכות לחבק את כתפיה. אבל היא מסרבת בתוקף, זוכרת את שבועתה לאביה, מרגישה שהוא צופה בה מרחוק, רואה את כל מעשיה וצפונות ליבה ובטוחה שכשיגיע הרגע המתאים הוא ישלח לה אות שכך עליה לעשות. השמש העולה מהמזרח משתקפת ברטיבות הטל ומסנוורת מעט את עיניה אבל היא רואה אותם צועדים בטור מתקרבים אל תעלת הנחל הראשון, כשיחלפו על פניו יצעדו דרומה לאורך החורשה עד הגיעם לנחל אלכסנדר.

דווקא עכשיו בקרירות הבוקר היא מתגעגעת אל משפחתה, אל אמה שמוזגת כוס צִ'יקוֹרִיָה רותחת לאביה לפני צאתו לתפילת שחרית, באחיה שעוד מכוסים יחד במיטה ושמיכת הצמר העבה המשותפת מקרינה חום זה לזה ומחזקת את הברית המשפחתיות שאליה היא כל-כך מתגעגעת כאן בארץ הזרה הרחוקה.

האמת שכאן בקיבוץ הם זכו לקבלת-פנים חמה ואוהדת, מינו להם צוות מיוחד - שני מורים ומטפלת. אבל הבדידות והגעגועים עוד שכנו בצריפונים הקטנים ובכל פינה אליה הגיעו. המטפלת הייתה החשובה מכולם, היא דיברה לדינו, כמו הוריהם בטורקיה, והייתה האישה הראשונה והיחידה שאתה אפשר היה ליצור קשר, להבין להיכן הגיעו ומה פירושו של כל דבר תמוה שאתו נפגשו מסביב ובעיקר אפשר לדבר אתה על כל מיני דברים ששייכים לעולם הנערוּת ממנו נפרדה שם ועולם הנשיות אותו התחילה להרגיש כאן במבטים זוממים של אנשי פלוגת הפלמ"ח, של כמה וותיקים מתנשאים ובמיוחד בעיניו וידיו של מאיר שפעם הם כאלה ופעם אחרות. היא מגרשת הרהורים טורדניים של זריחה, היא יודעת שהיא חייבת להיות מרוכזת מאד בסיור הבוקר הצועד בשדה, שהיא למעשה איש הקשר היחיד המשקיף עליהם כל הזמן וכאילו חוט ארוך וסמוי מקשר בינם לבינה נמתח לאורך השדות ובעזרתו היא יכולה לשמור ולהבטיח את שלומם. היא ממהרת למקד את משקפתה בארבעה שעכשיו יוצאים מהוואדי והולכים לאורך שדרת האקליפטוסים, נדמה לה שמאיר מדדה מעט מאחור, היא מנסה להתרכז רק בו לנחש מה הוא חושב כעת בצינת השדה, להבין מה מציק לו אבל המרחק גדול מדי. כשהיא מרימה את מבטה לכיוון המשך השדרה נדמה לה שהיא מזהה מין נצנוץ לא ברור מקצה החורשה, היא מנסה לחדד את מבטה, לראות טוב יותר, האם הנצנוץ הזה, שאותו לא ראתה אף פעם הוא נצוץ חשוד? האם כדאי לקרוא לאפרים המפקד שיושב ליד שולחן הפיקוד בקומה שמתחתיה? אבל הנצנוץ נעלם ואיננו והארבעה צועדים לאורך השדרה והשמש עולה לאיטה לשמאלם.

- "צופיה" היא שומעת את אפרים קורא מתחתית הסולם. "מה נשמע בשטח? לאן הגיע הסיור?"
היא מרימה את מבטה, הם כבר כמעט בגבול החורשה, הולכים באותו סדר, עוד רגע יפנו מערבה אל גדות נחל אלכסנדר, היא רוצה להסתובב ולענות לאפרים אבל משהו מושך את מבטה ועכשיו היא רואה גם בלי משקפת תנועה בקצה החורשה, הנצנוץ, שמקודם היה בלתי ברור, הוא עכשיו ברור לגמרי, הוא איש, הוא שניים, הוא כמה אנשים. כולם לובשי לבן, עכשיו היא רואה עשן כחלחל אחד ועוד אחד, ועוד, עוברות שניות עד שהיא מבינה ועד שקול הירי מגיע למגדל המים:

- "יורים עליהם" היא צועקת וכבר אפרים רץ למטה, אל הטנדר וכבר אנשים נוספים רצים אתו, מעמיסים אלונקה, עזרה ראשונה, אנשים, נשק והכל בכמה שניות, בבהילות, מישהו מתקשר למשטרה, לאמבולנס, כיתת הכוננות מוזעקת עם צלצול הפעמון של חדר-האוכל, החצר הופכת לחצר אחרת, חצר השקט והשלווה היא כעת חצר של דריכות וציפייה. עוד רגע יצטרף אליה מישהו למגדל אבל היא עדיין עם המשקפת, היא רואה שהיורים בורחים, מזהה את מוטקה ליד שניים ששוכבים. מי אלו? מאיר? או אולי צ'יפ או יעקב? אבל היכן הרביעי? מה קרה לו? היא סורקת במהירות סביב לשכובים, מרחיקה את מבטה ואז רואה מישהו רץ ומיד מזהה שזה מאיר. מזהה שהוא רץ. שנייה היא נושמת לרווחה מאיר בסדר. אבל מה זה? הוא רץ לכיוון ההפוך? הוא התבלבל? הוא מתרחק מהמהומה, לא ממהר לרדוף אחרי היורים, לא ממהר להגיש עזרה, הוא מתרחק, הוא נסוג, הוא נמלט, הוא בורח... באחת זה לופת אותה בגרון, מאיר שלה בורח, היא מזהה את ריצתו הכפופה, ראשו המתנדנד, ידיו המשתלחות, היא יכולה להרגיש למרות המרחק את נשימתו הכבדה, את ריח זיעתו, את הפחד שלו וגם שלה. היא רואה את הטנדר דוהר למקום ההתרחשות, גם מאיר רואה אותו, הוא נכנס לתוך שדה התירס, הוא מסתתר. מאיר מסתתר. היא מרגישה שגם היא מזיעה אתו, שפניה נשטפים ואולי אלו סתם דמעות ילדותיות. אחרי דקות ארוכות מישהו מצטרף אליה לגג המגדל, הוא לוקח ממנה את המשקפת, אומר לה שהמשמרת שלה נסתיימה, שהיא יכולה לרדת למטה אבל היא מסתכלת רק לכיוון אחד אל מאיר שממשיך בריצתו המבוהלת.

בערב היא תשב אתו על ספסל מרוחק, הוא יבכה כמו תינוק, היא תלטף את שערותיו השחורות הפרועות ותיזכר בכל השעות שעברו עד שהוא חזר איך הובהלו הפצועים מהשדה, איך הגיע האמבולנס וטנדר הנוטרים, איך חיפשו את מאיר, איך מצאו אותו לבסוף, איך הבינו ואפילו לא כעסו, איך המטפלת ישבה רק אתו שעה ארוכה ואיך לבסוף הגיע קצה היום. בשקט שאחרי היא עדין מתלבטת כל הזמן מיהו המאיר הזה הגדול הגבוה, שכל כך רוצה בקרבתה האם הוא מאיר שלה הגבר הישראלי החדש או שהוא בסך הכול עוד נער הבורח כשהסכנה ניצבת מולו. הספסל הקריר בקצה החשוך השוקט אינו רומז כלום, ולה אין תשובה לא לו ולא לעצמה. האם כך תהייה תמונתו של העולם שרק עכשיו היא צופה לראשונה ברשעותו? האם זה מין רמז להמשך דרכם המשותפת או שפשוט לעשות כמו מאיר - לברוח מהכול, רחוק-רחוק בחזרה. אין לה תשובות ומי יכול לדעת מה רומז לה אביה מבעד המרחקים ההם שעכשיו עם החושך הזה הם נעשים סמיכים ומסובכים פי כמה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/