מוצ״ש 4 בנובמבר - לראשונה בישראל - הצגה אחת בקאמרי תעלה שלוש פעמים בערב אחד בשלוש שפות שונות

ב-1995, מיד לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן ובהשראת האופטימיות שאפפה אז את הארץ, נסע אלעד שפוני, שזה עתה השתחרר משירות כחייל בודד בקיבוץ משמר השרון, לחיות באכסניית תרמילאים במרכז רבת עמון. מטרתו היתה ללמוד ערבית מהרחוב. ממש שם במרכז העיר תפסה אותו הידיעה כי ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נרצח בידי מתנקש יהודי בעצרת השלום בתל אביב. לאחר שלושה חודשים רצופים באכסניה בעמאן, חזר שפוני למציאות חדשה ומדממת בישראל.

הסיפור הזה ולקט הרפתקאות נוספות מרכיבות את אחת ההופעות הכי עסוקות בשנים האחרונות - ״הישראלי הנודד״.

אלעד שפוני עלה בשנת 1988 לישראל מלוס אנג׳לס כדי להתגייס לצה"ל. בן לישראלים שירדו כשהיה בן שלוש, כבר מימיו הראשונים היה שפוני ״הישראלי נודד״.  אחרי שירות צבאי כלוחם בסיירת גולני, הוא יצא לנדוד שנים רבות בעולם.

שיפוני שמאז עבר לגור בקיבוץ מגל: "במוצאי שבת, 4 בנובמבר 2017, כמחווה לתקווה שעדיין פועמת גם אחרי 22 שנים, הצבנו לעצמנו אתגר יוצא דופן שככל הידוע מעולם לא בוצע בישראל: שלוש הופעות רצופות בשלוש שפות שונות בתאטרון הקאמרי בתל-אביב. 

בראיון ל דלית גבירצמן לפני הופעה בחוף המערבי בסיבוב הופעות בארה"ב הוא מתאר את השירות הצבאי שלו כחוויה מדהימה, בסיירת גולני. לדעתו, נער בגיל 17 או 18, לא באמת יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים ומהניסיון שלו, הצבא נותן הכוונה וכלים טובים להתמודדות עמם. בכלל, הוא מאמין שחשוב בגיל הזה לטייל, לחוות ולחיות את החיים.

קראת למופע ״הישראלי הנודד – יומן מסע ומוסיקה״ והרושם שלי הוא ש״הישראלי הנודד״ הוא בעצם הסיפור של כולנו, כפי שהוא גם המסע האישי שלך. מה הביא אותך לכתיבת יומן המסע הזה? ומתי החלטת שזה הזמן לשתף אותו עם הקהל הרחב?

"תמיד אהבתי לכתוב והחלום שלי היה להיות כתב בנשיונל ג׳אוגרפיק. החיבור לטיולים ולמסעות התחיל כבר בגיל שלוש, כשהורי שמו אותי על מטוס ללוס אנג׳לס. כל קיץ הייתי נוסע לסבא וסבתא בבאר שבע וכך התחילו הנדודים שלי. למעשה, עד היום אני כל הזמן מחפש לנוע. אחרי הצבא יצאתי לטייל באפריקה, אחר כך נסעתי לטיול בדרום אמריקה ובאנטרקטיקה. חיפשתי הרפתקאות, אבל בעיקר חיפשתי להתחבר לאנשים. בדרום אמריקה מאוד הפריע לי שלא ידעתי לדבר את השפה, ולכן עברתי להתגורר במשך שלושה חודשים בכפר קטן בו למדתי ספרדית. אחר כך המשכתי לטייל במשך שנה, וכשחזרתי ללוס אנג׳לס פתאום משהו קרה. העיר הזאת, שגרתי בה כל החיים, קיבלה פתאום מימד נוסף. ראיתי אותה באור אחר, כי התחלתי לדבר עם האנשים בספרדית ויכולתי לתקשר איתם בדרך אחרת לגמרי. כשחזרתי לארץ, לקחתי איתי את התובנה הזאת. יום אחד, אחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן, החלטתי לתת מימד נוסף לחיים שלי בארץ. נסעתי לירדן וגרתי שם שלושה חודשים ולמדתי ערבית. חזרתי דובר ערבית והחיים שלי פה הפכו ליותר מלאים משום שאני יודע את השפה. אני יכול לתקשר ולראות את הדברים קצת אחרת. לא במובן הפוליטי, אלא במובן האישי. כשאתה מטייל כל כך הרבה זמן, הנופים הופכים להיות משניים והסיפורים האנושיים הם אלו שמרתקים אותי. הייתי כמה שנים מדריך נוער בקיבוץ, והייתי מספר בפעולות על המסעות שלי ועל האנשים שפגשתי בדרך. אחר כך מצאתי את עצמי עם ילדה בת שלוש ועבודה בהייטק, אבל הרגשתי ריקנות מאוד גדולה. אז החלטתי לעשות משהו בשביל הנשמה והתחלתי לכתוב את סיפורי המסע. בהמשך צירפתי אלי איש קיבוץ שבין הסיפורים שילב גם מוסיקה, וכך נולד המופע".

במה עוסק המופע ומהו בעיניך הערך המוסף שלו שהופך אותו לרלוונטי כבר למעלה מעשר שנים?

"המופע מבוסס על סיפורי הנדודים שלי בשילוב עם מוסיקה מקורית עליה אחראים שגיא אילנד וערן אדרי. בעיני, הערך המוסף הוא שאני יכול לראות בקהל אנשים שמקשיבים לסיפורים שלי ובעצם מתחברים לסיפורים שלהם עצמם. זה הדבר שהכי מרגש אותי. הרבה פעמים בסוף ההופעה אנשים ניגשים אלי ומספרים לי על מקומות שטיילו בהם. יש לי סיפור שאני מספר על אבא שלי שנסע איתי לטיול בדרום אמריקה, ויום אחד בסוף ההופעה, ניגש אלי בחור ואמר לי שבעקבות ההופעה של הישראלי הנודד שראה כמה חודשים קודם לכן, הוא החליט לנסוע לבקר את הבת שלו שטיילה בדרום אמריקה באותו הזמן ולבלות איתה חודש ימים. זאת מבחינתי ההגשמה האמיתית. הצלחתי לתת למישהו השראה ולגרום לו לעשות משהו, שאולי לא היה עושה מעצמו. הוא הבין שזה הזמן לעשות את זה".

מהו המסר המרכזי של המופע שחשוב לך להעביר לצופים?

"כאמור, עד גיל 17 גדלתי בלוס אנג׳לס, ואני תוצר של הקהילה הישראלית והמסר שעובר בהופעה הוא מאוד ישראלי, אם כי לא פוליטי, אותו הייתי רוצה לשתף עם הקהל. זהו מסר של אופטימיות שאנחנו מנסים לקדם. ההופעה רלבנטית ליהודים ולישראלים באשר הם, ולכל מי שמתעניין בישראל. אנחנו יכולים להגיע איתה לכל קהילה ולהופיע מול כל הקהלים. לכולם יש את המכנה המשותף הזה של נדידה, בין אם זה לטיול של ״הכול כלול״ ברודוס, טיול לשמונה חודשים בדרום אמריקה או 17 שנים במאונטיין וויו. אני מופיע בפני קהלים מעורבים, יהודים וערבים או דתיים לאומיים, וכולם מאוד נהנים. חשוב לי שהצופים יתחברו לעצמם, למה שהם מרגישים כישראלים ולמה שהם אוהבים בישראליות".

ואנחנו הוספנו ושאלנו - כיצד החיים בקיבוץ השפיעו על הנדודים שלך?

הקיבוץ הוא מי שאני מאז שהגעתי לארץ. הגעתי למשמר השרון, עברתי שם את תקופת הצבא, הדרכתי שם את הנעורים, ואפשר לומר שהפכתי יותר קיבוצניק מקיבוצניק. אגב, יש על זה קטע בהצגה באנגלית שבו אני מספר איך אני החייל בן ה-18 מגיע בסופ"ש לקיבוץ ומי שמכבסת לי את המדים, זאת שכנתי היקרה אסתר ברוג, אמו של אהוד ברק שהיה הרמטכ"ל באותה העת. אני אומר שם שזה דבר שיכול להיות רק בקיבוץ. גם היום במגל, חשוב לי מאד לפתח את התחום הקהילתי ולא לתת לו לגווע בתהום השינוי שעובר על כולנו".  

ההצגה הועלתה מעל 600 פעם בכל רחבי הארץ ויצאה לסיבובי הופעות בחו״ל בעברית, אנגלית וספרדית. באפריל הקרוב תצא ההצגה לסיבוב הופעות נוסף בארה״ב ומדינות אמריקה הלטינית. מאז 2008 ״הישראלי הנודד״ תופס מקום של קבע על בימת תיאטרון הקאמרי וסרט תיעודי על המופע היה מועמד לפרס בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים.