דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

שרה עברון, מזכ"לית הקיבוץ הדתי :הקיבוץ הדתי יחד עם אחותנו הגדולה, התנועה הקיבוצית, בימים הקשים האלו"

מועצת התנועה הקיבוצית התכנסה הבוקר, באולם צוותא בת"א (חמישי 16.11) לישיבת אבל רשמית, לראשונה מאז אירועי הטבח בשבעה באוקטובר בהובלת התנועה הקיבוצית, יחד עם תנועת הקיבוץ הדתי ובהשתתפות מטה החטופים.

דברים לעצרת זיכרון להרוגי הטבח ולנופלים במלחמה וקריאה לשחרור החטופים

כבוד נשיא מדינת ישראל, מר יצחק הרצוג

ידידי ורעי, ניר מאיר מזכ"ל התנועה הקיבוצית,

חברי וחברות מועצת התנועה הקיבוצית

חברי וחברות המזכירות הפעילה והמורחבת של תנועת הקיבוץ הדתי

מכובדי כולם.ן

 

אני כאן איתכם מתוקף תפקידי כמזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי

אני כאן גם כחברת הקיבוץ הדתי סעד שיחד עם חבריה התפנתה למלון נבו בים המלח

אני כאן כדי להיות איתכם, עם חברי וחברותי הטובים מכפר עזה, בארי, נחל עוז, ניר עוז, וכלל קיבוצי העוטף

אני כאן כדי לומר – אנחנו יחד. כתף אל כתף, חולקים ברית גורל וייעוד.

 

כל הלילה בכיתי / זלדה

כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ

אַלִּימוֹת

מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח.

...

כָּל הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת

בְּחָזִי הַכּוֹאֵב

וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,

צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר

וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם

בְּטֶרֶם אִישַׁן הֲמָווֶת.

מנהגינו בתנועת הקיבוץ הדתי לפתוח כל ישיבת מזכירות מורחבת בלימוד לזכרם.ן. של הנפטרים.ות שהלכו לעולמם מאז הישיבה האחרונה. מנהג מכבד ומנחם.

עולמנו טולטל והשתנה.

הבוקר הזה, אינו ככל הבקרים, והישיבה הזאת אינה ככל הישיבות

היום אנו מקדישים את הישיבה כולה כדי לזעוק יחד זעקה גדולה

אנו כאן, תנועת הקיבוץ הדתי עם אחותנו הגדולה, התנועה הקיבוצית, בימים קשים אלו, בחבורה המשותפת לכולנו, כואבים יחד.

אנו כאן הגופים העליונים של שתי התנועות, כדי לזכור ולהזכיר ביחד יחד את זיכרון הרוגי הטבח והנופלים והנופלות במלחמה, וכולנו יחד זועקים יחד בקול גדול שיישמע מסוף העולם ועד סופו: השיבו את החטופים והחטופות!

זהו לב ההתכנסות וזוהי סיבת ההתכנסות.

 

יוסקה אחיטוב זכרו לברכה, היה חבר קיבוץ עין צורים (קיבוץ שאיבד השבוע את אחד מטובי חבריו). וככה כתב האיש היקר הזה על נוסח הקדיש בשפה הארמית, שגם לנו, האנשים הדתיים, לפעמים קשה איתו:

עמידה פנים אל פנים אל מול המוות עשויה לערער את כל עולמו של האדם. סולם ערכיו, הישגיו וכישלונותיו מאבדים באחת את ערכם ואת חשיבותם ועלולים להתמוטט כבניין קלפים. שאלות ותהיות כבדות מנשוא עלולות לטלטל את האָבֵל בשעת אבלו, והוא עלול לאבד כל נקודת אחיזה יציבה. כאן בא הריטואל ומעניק לו נקודת אחיזה, כאחת מקרנות המזבח. זה סוד כוחו של כל ריטואל, שמעניק לאדם הוראות מדוקדקות מה וכיצד עליו לעשות ולומר בשעה שנשתבשו עליו כל הקואורדינטות המקובלות... הריטואל פונה אל היחיד הנתון באבלו הפרטי והנורא בשם התרבות, בשם המסורת, בשם ההיסטוריה ובשם הכלל. הוא מעניק למוות הפרטי פרספקטיבה רחבה ועמוקה יותר; הוא מצביע על המשכיות החיים לאחר המוות. המוות עצמו הופך להיות חלק מהחיים, פרק אחד הפרקים.

יוסקה ממשיך ומתאר את כוחו כל הריטואל - אני זוכר לפני שנים רבות את זעקותיו של אב בקיבוץ שלנו שילדו נפטר, זעקות שנצרבו בזיכרוני עד היום. הוא לא חדל לזעוק בסערת נפשו: מה אני צריך לעשות עכשיו? מה לעשות?! ראיתי לפניי אדם שעולמו חרב עליו. כאשר ענינו לו ואמרנו לו: 'צריך לעשות כך וכך, ועכשיו תעשה כך ועכשיו תאמר כך', הוא נרגע. זה כוחו של הריטואל כשלעצמו, גם לפני שמבינים או מפרשים את מהותו ואת פשרו.

 

יתגדל ויתקדש שמיה רבה, אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. כציץ יצא ויימל, ויברח כצל ולא יעמוד. מה אם כן, נותר לומר במילות התפילה? אך זאת בלבד:

שיתגדל ויתקדש שן האל הנעלם, בעולם שברא כרצונו, עד אחרית הזמן שלו. למעלה מכל ברכה ושיר אשר דל לשונו של האדם מסוגל להם.

ועוד זאת: שהנותר בחיים הנושא תפילה זו, מבקש בסיומה מעט שלום וחיים על עצמו ועל השרויים עדיין עימו בעולם ובזמן הזה.

ואתכם חברינו היקרים, נמשיך ונקיים את הטקסים בשפה המיוחדת לכם, ולנו, בקהילות, בחגים, במועדים, ובאבל. במיוחד בימים קשים אלו. כי זו הדרך שלנו לשמור על עצמנו. זו הדרך שמתווה לנו המסורת היהודית, והדרך שהתוותה על ידי דור המייסדים.

לא קל להתמודד עם האין והאובדן, אבל כפי שמציע לנו אסא כשר אב שכול בספרו על משמעות החיים (2202)  התמודדות באמצעות:

"ההמשך בלבבות אוהביו של המת. התמונה המובהקת של חיים בלבבות היא תמונה של אדם, שיש לו, במותו, בלבבות של אוהביו או זולתם, חיים, כלבבו, בחייו. לתת לאדם יקר חיים בלבבך, פירושו לתת חיים בעולמך, לערכים, למידות, להליכות, פירושו לתת להם ביטוי בעקרונות המעשיים השליטים במעשיך. לתת להם מקום בסיפור חייך שלך... מקום במוקד של משמעות חייך.  

דבריו אלה נותנים כוח ותקווה, ומטילים עלינו אחריות. אחריות לשקם את קהילותינו הגולות, לנטוע אותן מחדש באדמת הנגב המערבי, מרקם חיים מגוון ותוסס, של התיישבות חקלאית, ציונית, יוצרת ובונה.

 

אני איתכם כאשה מאמינה, שבימים קשים אלה מזכירה לעצמי שאני-אנחנו כולנו, חוליה בשרשרת הדורות. שבאנו לכאן כדי לתקן עולם. יש לנו תפקיד. הוא קשה. בימים אלו בלתי נסבל אפילו. אבל אין לנו ברירה.

ממש כמו אבותנו ואמותנו שנלחמו על ביתם בכפר עציון, בבארות יצחק, שאיבדו אחוז גדול מאוד מחבריהם, שנותרו אחרי טבח נורא על אדמתם, אבל לא ויתרו, ואמרו כאיש אחד - נָק֣וּם וּבָנִ֔ינוּ. כך גם אנחנו. נקום ובנינו .

אסיים במילותיה של המשוררת זלדה איתן פתחתי

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת

בְּחָזִי הַכּוֹאֵב

וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,

צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר

נדליק נר לכל אחד מהסיפורים, ולכל אחת מהבריות בחזה הכואב.

וביחד עם זיכרון ההולכים וההולכות – נבקש להשיב הביתה את החטופים והחטופות!

נקום ובנינו!

 

הוספת תגובה חדשה