דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

יחד במסע אל עתיד טוב יותר עבור ילדינו במטרה לשמור על החינוך הקיבוצי היקר לכולנו!

חלי זלינגר, מנהלת "הגן הקיבוצי" בתנועה הקיבוצית מסיימת את תפקידה ומבקשת להפקיד בידי אנשי ונשות החינוך כמה תובנות פרידה
חלי זלינגר, מנהלת "הגן הקיבוצי" בתנועה הקיבוצית מסיימת את תפקידה ומבקשת להפקיד בידי אנשי ונשות החינוך כמה תבונות פרידה.

 

הפסיכופדגוגיה העומדת כנר לרגלי החינוך הקיבוצי בגיל הרך היא זו שהרימה אותו והיא זו העלולה לקבור אותו בעודנו חי. למה? חשוב לי לפתוח בראשית דבריי כי הדברים נכתבו מתוך אהבה ורצון לפקוח את עיניכם המקצועיות. 

לאורך שנים התנועה הקיבוצית ידעה להתחדש ולהתפתח עם הקדמה החברתית בארץ ובעולם. להיות ההולכת בראש המחנה החינוכי. כל זאת בשונה מימינו אנו: לצערי הרב, זו תקופה לא קצרה שאני פוגשת מערכות חינוכיות בקרבנו המדברות עדיין בשפה שהתאימה לעת המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית, לתקופה בה רצינו להבהיר שחינוך בגיל הרך צריך להיעשות ע"י מבוגרים המכשירים עצמם לכך. שעבודה עם ילדים רכים היא איננה דבר של מה בכך.

ומה יצא? שמזה שנים, יש בינינו מי שדורכים במקום עם שפה ארכאית, היררכית ושיפוטית מאין כמוה- הן את ההורים והן את מי שמעז להרים ראש ולשאול שאלות מתריסות לגיטימיות לחלוטין על דרך החינוך. ובמצב זה, הפחד משינוי הוא המוביל את קבלת ההחלטות ולא אחת משפיע על המקצועיות.

מי שמעז להציב סימני שאלה- מודר מהחברה הכי דמוקרטית כביכול. אז די, עם יציאתי לחופשת לידה, החלטתי שלא לשתוק ולתת לקבוצה שהיוותה עבור התנועה הקיבוצית כולה אוטוריטה מקצועית, ובשל חילוקי דעות מקצועיים ואישיים החליטה לעבוד באופן עצמאי ולא עם חיבור לתנועה הקיבוצית להמשיך ולהסית את השטח בו הן אוחזות שנים רבות בטענה לבלעדיות על ההבנה והפצה של חינוך קיבוצי איכותי.

עולם הגיל הרך התקדם, רבותיי, התורה לא מתמצת בסדר יום, חצר וגדר.  אלא כוללת גם שיח על איכות אינטראקציות בין מבוגרים לילדים- ולא רק על דרך הצבת הגבולות להם ולהוריהם!

המודל ההיררכי התפרק מזמן, שיטות 'אבחון המערכת ואבחון מערכות היחסים' או בשם המקור שלהם: 'מפת מערכת' לא הוכרו ככלים אקדמיים לא בארץ ולא בחו"ל בשום צורה ודרך. כשהעולם מדבר היום על כלי מיפוי  אובייקטיביים כמו ITERS, DAP,CLASS  בעוד אצלנו יש הממשיכים להטיף כמו אחרוני הרבנים האורתודוקסיים על מודלים לא מדויקים ולא יעילים שלא מדברים עם אף גוף ממלכתי בשפה שאינה מתבדלת.

בחודשים האחרונים פונים אלינו יותר ויותר קיבוצים לצורך תיקון העוולות הארגוניות שנוצרו עקב הדרכה שגויה לא מקצועית ולא מעודכנת, מאחזת עיניים, דוגמטית ומיושנת שיצרה בעיות קשות של ניהול כושל תוך ניצול עובדות הגיל הרך מרמת המנהלת ועד אחרונת המטפלות. מערכות ליווי שיצרו תלות עושקת במעטה של הצמחה. על איזו הצמחה בדיוק מדובר כאשר מנהלת ותיקה צורכת הדרכה שבועית קבועה של 6 שעות ויותר? מי מצמיח את מי בדיוק?

בקיצור- אפשר להמשיך לטמון את הראש בחול.  אבל דעו לכם, זו האחריות של כולנו לתוצאות הדרך הזו. לא יתכן שקיבוצים ייפנו לתנועה הקיבוצית רק בעת משבר מול מוסדות המדינה בגלל נזקים שאנחנו גורמים לעצמנו בדרך ולצפות שהתנועה תצילנו מידם!

אז מה כן אם כך?

ראשית, בואו נפסיק להגיד לעצמנו שאנחנו יותר טובים בפדגוגיה- הפסיכולוגיה- בארגון ובראייה המערכתית כי זה פשוט שקר אחד גדול, יותר מזה- אמירות אלו לא מייצרות צמיחה אלא גורמות לנו לקיפאון מחשבתי ומשאירות אותנו עוד דור מאחור- עד שנמות או עד שיכתיבו לנו מלמעלה איך להתנהל.

שנית, אני מציעה להמשיך ולנהל דיאלוג מכבד עם מוסדות המדינה שלנו (כי כל עוד אנחנו בוחרים להמשיך לחיות כאן זו חובתנו האזרחית כמו גם זכותנו).

שלישית, חשוב שכולנו נבחר להתפתח, לפתוח את העיניים, הראש והלב, שנפסיק לפחד ולהתבצר באקסיומות מיושנות שאבד עליהן הקלח- העולם גדול, יש לנו עוד המון מה ללמוד ועוד הרבה לאן להתפתח...קחו לדוגמא את תחום הטיפוח הרגשי הלא מטופל במחוזותינו- כי סדר היום המקודש שלנו תופס נפח יותר גדול בשיח עם הצוותים החינוכיים.

התנועה הקיבוצית רואה את חובתה, לצד קידום תהליכים רגולטוריים וארגוניים עם משרדי הממשלה, להמשיך ולפתח את הפדגוגיה, את הלמידה ואת החקר של העוסקים בגיל הרך ובחינוך הקיבוצי בפרט. לשם כך, הוקם בחודשים האחרונים שולחן הדרכה חדש המונחה ע"י טובי המרצים הבכירים בתחום הגיל הרך ארץ, בשיתוף האוניברסיטאות המובילות בתחום: תכנית שוורץ באוניברסיטה העברית, התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה והתפתחות הילד באוניברסיטת בר אילן. בסיוע מימוני של אגף מעונות היום במשרד הרווחה. כל זאת במטרה לייצר אינטגרציה מהמתקדמות ביותר בעולם המפותח (מדינות ה- OECD) בין החלקים הפדגוגים והידע ההתפתחותי, לבין התקנים הארגוניים, המערכתיים והצרכים בשטח. על רקע זה, יוצאים אחת לתקופה מסמכי עמדה משותפים עם מוסדות המדינה, תווי תקן ומסמכים מכוונים שמטרתם לסייע לכם, הקהילות, בניהול מקצועי בכל אותם ההיבטים תוך שימור מיטבי של הגיל הרך הקיבוצי על תכניו הייחודיים.

חובת השטח להיות חלק בשיח ובתהליכים אותם מקדמת התנועה- היא זו הרואה את טובת כולם ללא מידור ולא מתוך שיקולי פרנסה, בניגוד לגופים פרטיים כאלה ואחרים...

ואם בתו התקן עסקינן- בתאריך 03.12.17 התקיים כנס השקה לתו התקן המעודכן. בו תמצאו אמירות ברורות יותר על מקומה ותפקידה של המחנכת בגיל הרך בעבודתה עם הילדים כגורם מתווך, מכיל ורגיש, תפקידה של מנהלת הגיל הרך על הרגישות הנדרשת בעבודתה עם צוותים והורים,  הגדרות תפקידים ברורות לכל מי שעוסק בגיל הרך הקיבוצי, הנחיות בתחום העבודה תחת פיקוח רגולטורי- איך עושים את זה נכון, הנחיות בתחום החירום ועוד.

 

בואו נתקדם יחד במסע אל עתיד טוב יותר עבור ילדינו במטרה לשמור על החינוך הקיבוצי היקר לכולנו!

 

בברכת שנה אזרחית טובה, והצלחה לאגף החינוך התנועתי בכל משימותיו העתידיות!

 

חלי זלינגר

מנהלת הגן הקיבוצי היוצאת

 

תגובות

תודה פשוט תודה
לאונרדו לם
חלי , תודה על ניהול וקידום הנושאים שהם ערך עבורינו ! תודה על נוכחותך וטיפול מיקצועי תודה על זמינות והסבלנות תודה על הכל !!!!
תודה על האמירות שמחייב אותנו לחשוב תמיד !
פשוט תודה ענקית !
חלי זינגר
יוסף אבי יאיר אנגל
כל הכבוד לך. כל מילה בסלע. כבר מזמן צריך היה לפעול אחרת במערכת החינוך של התנועה הקיבוצית. מזל טוב לאושר אימהי.
(ללא נושא)
מעין טלמור
מה שקראתי הוא אוסף של השמצות, כותרות מפוצצות ללא שום סימוכין. עולה תחושה כבדה של "סגירת חשבונות". אני עובדת כגננת בגיל הרך מעל 18 שנה, אני מאמינה בדרך שבה אנו בחינוך הקיבוצי עובדים, ורואה בחשש רב את נסיונות ההתערבות מצד גורמים כמו התמת, שאין בינם ובין חינוך דבר.
ולחרדתי אני מוצאת במכתב שלך רצון לוותר על כל ההתפתחות הלימוד וההתקדמות - כן, התקדמות, בדיקה והתאמה מתמדת - לשינויים בחברה הקיבוצית ובכלל - ומעבר למה ?
אני מקווה מאוד שנדע לשמור על אחד הדברים החשובים ביותר שיצרה החברה הקיבוצית.
בתגובה למכתבה של חלי
מירב ראון
תגובה למכתבה של חלי
קראתי את מכתבה של חלי. מדריכות "חווית הילדות" לא זקוקות לדברי ההגנה שלי. נשים חזקות שבהחלטה משותפת עזבו גוף שסיפק להן פרנסה ויוקרה, ומסיבות מקצועיות ואפילו אידיאולוגיות (איזו מילה גסה) החליטו להקים גוף עצמאי שמספק הדרכה (מקצועית ומעולה) לכל גוף שמתעניין ורוצה להתפתח ולתת לילדיו חינוך טוב יותר (כן, טוב יותר, מותר לומר זאת), לא רק בקיבוצים, אגב.

אני כותבת כי קשה לי להבין מהיכן נובעת החוויה של חלי. אני מלווה באופן צמוד עם מדריכות "חווית הילדות". גדלתי, למדתי והתפתחתי עם השנים, בהן אני משמשת מנהלת גיל הרך, ויחד עם זאת במקצוע הבודד הזה, המעמיד אותי כמעט מידי יום בדילמות לגבי ילדים, הורים, צוות, תקציבים, מבנים, קהילה, קשר עם מוסדות המדינה ועוד ועוד - גם אני זקוקה לייעוץ, ל"סופרוויזן". ממתי ידע, תמיכה והדרכה הפכו למילות גנאי? ממתי להזדקק להדרכה וליווי נחשב לחולשה ולחוסר התפתחות?
בכל המפגשים שנערכו עם מדריכות התק"צ, נאמר לי רק איך עלי להתאים עצמי לחוקי המדינה. למה זה מדהים ומרתק שמיקי חיימוביץ עושה כתבה על פינלנד ועל החינוך שם וכמה הוא רחוק ממה שקורה פה? ושנפתלי בנט יפנה זמן ללמוד ממנה (לפחות לעין המצלמות), וכשלנו פה יש "פינלנד", אנחנו צריכים להוריד סטנדרטים כדי להתאים למה שקורה במדינה? מותר לנו ואפילו חובה עלינו לייצר חינוך מעולה שהמדינה תבוא ללמוד מאתנו. וממה שאני רואה, ואמנם בצעדים קטנטנים – לפעמים היא מצליחה ללמוד מאתנו. כבר מבינים את חשיבות יום הלימודים הארוך. מבינים שהאוכל החם הוא חלק מתכנית הלימודים. שיש למצוא מענה לילדים גם בחופשים הארוכים. זה קורה לאט, נכון, אבל אנחנו יכולים להיות חוד החנית ולא להתקפל כל כך מהר מול כל הוראה חדשה, שנבדקה או לא לעומקה.
החוויה שלי מ"חווית הילדות"- בהדרכה הצמודה ובלווי (לפעמים גם בטלפון מלא בבכי מאוחר בלילה), בהשתלמויות הנערכות למטפלות ולגננות לאורך השנה ובימים מרוכזים, במפגשי המנהלות האזוריות, ובכל התלבטות בכל רגע, היא חוויה של תמיכה, העצמה, למידה: שלי כמנהלת, של הגננות והמטפלות כנשות חינוך חשובות ומשמעותיות, ובוודאי בשיח ובתקשורת עם ילדי הגן והוריהם. בחשיבה על עיצוב הגן, על חצר משמעותית (ולא מקבץ של מתקנים מוטוריים כפי שהראו לנו באחד מכנסי התק"צ), על חווית הלמידה מהטיול ועוד ועוד. מדריכות "חווית הילדות" הן האחרונות "לחנך" ו"לשים גבולות" להורים (אני מודה שאני נכשלת בכך מידי פעם), יודעות לתווך לצוות את ה"קול ההורי" ואת חווית ההורות. "החינוך הקיבוצי" בוודאי אינו מתמצה ב"חצר ובגדר", ואפשר לעשות חינוך לא קיבוצי גם בתוך גני הקיבוץ. אבל בבקשה "בואו נקרא לילד בשמו".
חבל לי, חלי, שזאת החוויה עימה את יוצאת. אני יודעת, שבדרכך ניסית להיטיב עם הקיבוצים ועם הורי המערכת בקיבוצים המתחדשים. אני חושבת שפריקת הזעם על מדריכות "חווית הילדות" אינה במקומה.

בברכה,
מירב ראון, מנהלת גיל רך בשדות ים
תגובה למכתבה של חלי זלינגר
חיים חכים
קראתי את שכתבה חלי באריכות רבה פעם ועוד פעם, על מנת להיות בטוח, שהדברים אכן הועלו בכתב. ומשנוכחתי שכך הם פני הדברים. אני תמהה, על דובר התנועה הקיבוצית שנתן אכסניה למכתבה הכולל בתוכו השמצות חסרות כל בסיס, המעידות יותר מכל על התסכול העמוק שחשה הכותבת עם סיום תפקידה.
מכתבה הפונה לכל מי שעוסק בקיבוץ בחינוך, ובמיוחד למי שמעורבות בחינוך בגיל הרך נפתח כך:
"הפסיכופדגוגיה העומדת כנר לרגלי החינוך הקיבוצי בגיל הרך היא זו שהרימה אותו והיא זו העלולה לקבור אותו בעודנו חי. למה? חשוב לי לפתוח בראשית דבריי כי הדברים נכתבו מתוך אהבה ורצון לפקוח את עיניכם המקצועיות" האם סבורה הכותבת כי העוסקות בחינוך עוצמות את עיניהן, והן מתנהלות כעיוורות שיש לפתוח את עיניהן, מבחינה מקצועית? והאם רואה את עצמה הכותבת כבעלת המקצוע, אשר תפקידה לעסוק בכך. מעניין לדעת מהו תחום התמחותה של הכותבת ומה הוא הניסיון החינוכי שעליו מתבססים דבריה הקשים בהמשך מכתבה.
להלן מספר "פנינים" המופיעות בהמשך מכתבה של חלי:
" ומה יצא? שמזה שנים, יש בינינו מי שדורכים במקום עם שפה ארכאית, היררכית ושיפוטית מאין כמוה"
"החלטתי שלא לשתוק ולתת לקבוצה שהיוותה עבור התנועה הקיבוצית כולה אוטוריטה מקצועית, ובשל חילוקי דעות מקצועיים ואישיים החליטה לעבוד באופן עצמאי ולא עם חיבור לתנועה הקיבוצית להמשיך ולהסית את השטח בו הן אוחזות שנים רבות בטענה לבלעדיות על ההבנה והפצה של חינוך קיבוצי איכותי."
"הדרכה שגויה לא מקצועית ולא מעודכנת, מאחזת עיניים, דוגמטית ומיושנת שיצרה בעיות קשות של ניהול כושל תוך ניצול עובדות הגיל הרך מרמת המנהלת ועד אחרונת המטפלות."
" חובת השטח להיות חלק בשיח ובתהליכים אותם מקדמת התנועה- היא זו הרואה את טובת כולם ללא מידור ולא מתוך שיקולי פרנסה, בניגוד לגופים פרטיים כאלה ואחרים"
מוטב היה לחלי עם סיום תפקידה לתת דין וחשבון, לחברי הקיבוצים שהם אלה המשלמים את משכורתה, על ההישגים ועל הכישלונות בתחומי הרגולטוריקה. זהו תפקיד לא קל ביחוד בתקופה שבה הקיבוץ משתנה. והגורמים בממשלה מנצלים את העובדה הזאת על מנת לפגוע בקיבוצים בכל דרך אפשרית, ומימון החינוך איננו יוצא מכלל זה. זהו עיקר תפקידה וחבל שאיננה מתייחסת לכך.
האמנם רואה מחלקת החינוך של התנועה טובת הקיבוצים כולם? האם יש ביכולתה בזמנים שכאלה לייצג את כולם. הקיבוצים אינם זהים זה לזה, לכל אחד ייחוד משלו. יש שיתופיים ויש מתחדשים, יש פריפריה ויש מרכז, יש עשירים ויש עניים. ולכן צריך להיות בשטח ללמוד כל קיבוץ ולתת לו מענה ספציפי, ולתפור לכל אחד חליפה שתתאים לו.
ואם במבחן השטח מדובר, הרי שהיועצות העובדות בגיל הרך עושות את מלאכתן נאמנה, הן כולן עבדו בעבר במחלקת החינוך של התנועה, ועושות זאת היום באותה הרגשת מחויבות. את יכולה להירגע, הן לא יקברו את החינוך הקיבוצי בעודו חי כפי שכתבת בראשית דבריך.
לא יזיק לך להרהר שנית בדברים שכתבת, ובהזדמנות גם לבקש סליחה ממי שצריך.
חיים חכים
קיבוץ רמת השופט.
מי באמת שומר על החינוך הקיבוצי היקר לכולנו?
מנהלות גיל רך במועצה האזורית גלבוע, עמק המעיינות וגליל תחתון
אנו נמצאים בתקופה של תהליכי שינוי משמעותיים בעולם, במדינת ישראל, במערכת החינוך הממלכתית והקיבוצית. באופן טבעי, תפיסות חינוכיות מושפעות מאותם תהליכים ומשפיעות על מערכת החינוך, על כל גווניה. תפיסות חינוכיות ייחודיות ממשיכות לפעול כל השנים וחלקן אף מקבלות הכרה מהמדינה, במקביל לתפיסה ההגמונית של המדינה, ואין זה מבטל את זה. אין ספק שכל תפיסה חינוכית, חייבת להיות מעוגנת בידע תיאורטי מגובש ומהימן בהתאמה למציאות המשתנה, אחרת נוצר בלבול, פחד מהבאות וסימני שאלה רבים.
מול מצב זה, כבר שנים רבות שהתפיסה הפסיכופדגוגית-אקולוגית- מערכתית שנכתבה ע"י ד"ר רונית פלוטניק ושותפיה ונשמרת כל השנים ע"י מדריכות מארגון "חווית הילדות", נותנת תשובה אמינה, יציבה ומותאמת למציאות המשתנה, לעולמו האישי- משפחתי- קהילתי של הילד, הוריו ואנשי החינוך העוסקים במלאכת הקודש. מראשון הילדים ועד אחרון ההורים, מצעירת המטפלות ועד ותיקת המנהלות, מקיבוץ שיתופי ותיק ועד יישוב קהילתי צעיר.
המודל הפסיכופדגוגי של מערכת הגיל הרך מבוסס על השלבים ההתפתחותיים של הילד וההורה והדרך בה הם באים לידי ביטוי בשגרת היומיום ביחידות החינוכיות. מערכת הגיל הרך מושפעת מסוגיות שונות ומגוונות, והתפיסה החינוכית נותנת מענה לכל הסוגיות האלו, מתוך הבנה שיש לטפל במערכות היחסים במעגלים המשפיעים והמושפעים, בכדי לאפשר חינוך בטוח ומיטבי עבור הילדים והוריהם וכמובן על מנת ליצור סביבת עבודה בטוחה, מפתחת ומלמדת עבור הילדים ואנשי החינוך.
הבחירה שלנו להיות חלק מתפיסה חינוכית זו היא בראש ובראשונה הבחירה להיות עם לב פתוח, מכיל, קשוב לעצמי ולאחר. לבחור לשאול את השאלות גם אם הן קשות ומפחידות וגם אם הן דורשות מאתנו לעבוד קשה יותר ולא להתפשר על המקצועיות שלנו, בכדי לאפשר לשותפים שלנו לגדול ולהתפתח באופן מיטבי.
בשל כך, תפיסה חינוכית כזו, מחייבת אותנו לתפיסת ניהול הכוללת מיומנויות ניהול והדרכה גם יחד, הרואה בתפקידה אחריות על תהליכי שינוי והצמחת אנשי חינוך. תפקידה של מנהלת הגיל הרך הוא תפקיד מאתגר וחשוב ביותר בהובלת מערכת הגיל הרך ובבניית הקהילה. היא האחראית על ה"לב הפועם", שימור הערכים, הנעת שינויים פנימיים וחיצוניים ושיפור דרכי העבודה במערכת. כמובן שבכדי שמנהלת תוכל לתפקד במערכת מורכבת שכזו (מבלי שדיברנו על כל הממשקים הנוספים שבאחריותה כגון: משרד החינוך, משרד התמ"ת, משרד הבריאות, מועצה וממשקים נוספים בקהילה), חובתה לקבל ליווי והדרכה כדי שגם היא תוכל לעבד תהליכים ולקבל כלים וכוחות להמשך עבודתה.
כמנהלות שעובדות לאור התכנית הנ"ל ומודרכות על ידי מדריכות מנוסות ומקצועיות מארגון "חווית הילדות", אנו גאות להיות חלק מאותה תפיסה, מאמינות בה ונמשיך לעשות ככל יכולתנו לשמור על החינוך הקיבוצי היקר לכולנו, באמונה, במסירות ובאחריות גדולה.

מנהלות הגיל הרך מהמועצה האזורית גלבוע, עמק המעיינות וגליל תחתון:

מיה בריל- מנהלת גי"ר קיבוץ בית השיטה
יפית אלוני- מנהלת גי"ר קיבוץ יזרעאל
מורן שבילי-רז- מנהלת גי"ר קיבוץ עין חרוד איחוד
רויטל זוהר- מנהלת גי"ר קיבוץ תל יוסף
גלית אורן- מנהלת גי"ר קיבוץ גבע
בת שבע ריכטר- מנהלת גי"ר הקיבוץ הדתי לביא
עינת בן זאב- מנהלת גי"ר מושב רם-און
אלוית חיים- מנהלת גי"ר הקיבוץ הדתי שלוחות
אגנש פרנק לובנפלד- מנהלת גי"ר קיבוץ בית אלפא

הוספת תגובה חדשה