דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content_top

מרכז הדרכה "שבילים"
"שבילים" - ארגון מערכות החינוך החברתי-קהילתי

content

פורים - מגילת ושתי

פורים
דימוי של ושתי מעשה ידי הצייר אדווין לונג, 1879 (מתוך ויקיפדיה)
רונן אחיטוב (פורסם בכתב העת "בית מקרא", 1999)

 

בשלוש מבין חמש המגילות (רות, שיר השירים ואסתר, אם לא נחשיב את "בת ציון" שבאיכה) יש הקדשת מקום נכבד לנשים. ריכוז כזה של עיסוק בדמויות נשיות חורג מהרגיל במקרא, ומעודד ניסיון לפרשנות פמיניסטית של המגילות.

במגילת אסתר אנחנו מתוודעים לשלוש נשים: אסתר - אחת מגיבורות הסיפור, וכן ושתי וזרש. עצם הזכרת שמן של הנשים[1] למרות היותן דמויות משניות[2] בסיפור, חוזרת ומפנה את תשומת הלב לנושא הנשיות בו. להלן אציע ניתוח ספרותי - נאראטיבי של המגילה, וממנו אגיע שוב לקריאתה בדרך פמיניסטית. אקדים ואומר שבדברי על קריאה פמיניסטית של המגילה אין בכוונתי לטעון שהיא חוברה בידי נשים או שהיא משקפת ספרות של נשים[3], ואף לא שהגיבור הראשי - או אחד הגיבורים - בה הוא אשה[4], אלא שאפשר למצוא בה כמוטיב חשוב את ההתייחסות להבדלי הג'נדר, ותשומת לב לעניין זה תועיל לנו לפתור כמה בעיות פרשניות בה.

סיפור המגילה בנוי משני מעגלים המשולבים זה בזה, והמבנה של שניהם דומה:

בשני הסיפורים מבטל הגיבור החיובי את מזימת המן לפגוע בו, יורש את מקומו ועושה לו כאשר זמם.

הסיפור האחד הוא המאבק האישי בין מרדכי (ואסתר כעוזרתו) ובין המן, והוא כולל, בחלוקה גסה, את המערכות הבאות:

1. בגתן ותרש (ב' כא-כג)

2. המן כועס על מרדכי (ג' א-ה)

3. מזימת העץ (ה' ט-יד)

4. הסוס (ו' א-יג)

5. תלית המן והעברת ביתו למרדכי (ז' ז - ח' ב)

6. נצחון מרדכי (ח' טו)

7. תלית עשרת בני המן (ט' ז-יג)

8. גדולת מרדכי (י' א-ג)

הסיפור השני הוא המאבק על הרקע הלאומי בין אסתר (ומרדכי כעוזרה) ובין המן, והוא כולל - שוב, בחלוקה גסה, את המערכות הבאות:

1. המלכת אסתר (ב' ב-כ)

2. מזימת ההשמדה והפור (ג' ו-טו)

3. השרביט והמשתה הראשון (ד' א - ה' ח)

4. המשתה השני ותלית המן (ז' א-י)

5. האיגרת של מרדכי ואסתר (ח' ג-יז)

6. יום המלחמה הראשון (ט' א-ו)

7. יום המלחמה השני בשושן (ט' יא-יח)

8. איגרת הפורים של אסתר (ט' יט-לב)

כאמור, בשני הסיפורים מתרחש מהפך במעמדם של מרדכי ושל אסתר. מהפך זה נראה כהדגשה של כוחו של המלך, המסוגל בהבל פה לחרוץ גורלות. לכאורה, המלך מסייע למרדכי עקב פרשת בגתן ותרש, ולאסתר בזכות חינה. אבל המספר מוסיף ברמיזה גם מסר נוסף, מוסרי: מרדכי זכה לגדולה עקב מסירות הנפש שגילה באי ההשתחויה להמן, ואסתר - בזכות האומץ ומסירות הנפש שגילתה בנכונותה לעמוד לפני המלך "אשר לא כדת". מעשים אלו אינם מוצאים חן בעיני המלך אחשורוש, שהרי הם בניגוד למצוותו, ובכל זאת הם שמפעילים במישור הנסתר את הצלחת הגיבורים בידי מלך מלכי המלכים.

שני הסיפורים משולבים זה בזה, כאמור, ויש להם מספר נקודות מגע וחפיפות; אבל ביסודו של דבר היה יכול כל אחד מהם לעמוד לבדו. השילוב של שניהם בידי המספר מגביר את האפקט הדרמטי, במיוחד בגלל קווי הדמיון שביניהם.

על רקע המבנה הזה, המהודק והבנוי לתלפיות, של סיפור המגילה, בולט בזרותו פרק א' - שבו מדובר על גירוש ושתי. פרק זה מקושר[5] לסיפור הראשי כהסבר להמלכת אסתר, אבל מבחינת מהלך הסיפור אין בו הכרח, שהרי מה קושי היה לאחשורוש שטוף הזימה[6] ליזום את איסוף הנערות גם ללא גירוש ושתי?

התמיהה גדלה אם אנחנו משווים לסיפור הארוך על הנסיבות שהביאו להמלכת אסתר - את הלשון הקצרה של סיפור בגתן ותרש, שהביא לעליית מרדכי.

בנוסף לכך, יש בפרק שני קטעים שאין להם קשר הכרחי למבנה העלילה, אלא כסיפורי רקע: הסיפור הנרחב על משתאות היין (א' א-ח), והנימוק ה"חינוכי" לגירוש ושתי, המגובה במשלוח ספרים (א' טז-כב).

שני קטעים "מיותרים" אלו דומים באופן מפתיע לתמונות המופיעות בהמשך הסיפור - במעגל של הסיפור של אסתר: גם שם יש משלוח ספרים בידי השרים[7] אל "מדינה ומדינה ככתבה...", וגם שם מתרחש עיקר המעשה במשתה היין.

מתבקשת, אם כן, השוואה של הסיפור של אסתר לסיפור ושתי. השוואה זו יכולה להיעשות בדרכים שונות.

בדרך כלל מקובל להנגיד את שני הסיפורים: ושתי נכשלה במשתה היין, ואסתר ניצחה בו. ושתי סירבה לבוא לפני המלך, ואסתר באה אליו למרות שלא ביקש.

אבל הצגה של הסירוב של ושתי לבוא לפני המלך ככישלון, שאמנם נראית כמסר הגלוי של הסיפור, היא מוזרה וקשה אם מנסים להמשיך אותה אל הרובד הנסתר והמוסרי שלו.

ראשית, מה הלקח שאנו אמורים ללמוד מכישלון כזה? האם לדעת כותב המגילה צריכה האשה להיענות לכל גחמה גברית, ולהסכים להראות את יופייה לעמים ולשרים, השיכורים לאחר שבעת ימי משתה? או שמא הוא בא ללמדנו את הלקח של עליונות הגבר "להיות כל איש שורר בביתו"?

שנית, תפיסה כזאת סותרת את הקו שמצאנו בסיפור המגילה עצמו. מרדכי המסרב לצו המלך לכרוע להמן, ואסתר הבאה אליו למרות שלא נקראה, עולים לגדולה דווקא בזכות יכולתם לעמוד כנגד מצוות המלך, ומדוע נגרע חלקה של ושתי, שעשתה מעשה דומה[8]? לשאלה זו אפשר להוסיף את ההקבלה הידועה[9] בין סיפורי יוסף לבין המגילה, אשר במסגרתה מקביל הביטוי "ותמאן המלכה ושתי"[10] לעמידה בניסיון של יוסף "וימאן"[11]. מדוע זוכה יוסף למלוכה בזכות המיאון, ואילו ושתי מאבדת אותה מאותה סיבה? האם רק בגלל מוצאה הלא יהודי[12]?

חז"ל, בנסותם לענות על הבעיות הללו, נאלצו להצמיח לה לושתי זנב. האגדה התלמודית[13] בנושא זה היא מאלפת.

          "ותמאן המלכה ושתי",

         מכדי פריצתא הואי...                                         (והלוא פרוצה היתה)

          מאי טעמא לא אתאי?                                        (מדוע לא באה?)

          אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת

         במתניתא תנא: בא גבריאל ועשה לה זנב.

האמוראים מחפשים את הטעם לסירובה של ושתי, תוך שלילה מראש של ההסבר הרואה סירוב זה כגילוי של מוסריות. שלילה זו נובעת מהקשיים שהעלינו לעיל, שהרי אם ושתי היא דמות מוסרית - מדוע נענשה?

הפתרונות התלמודיים מיועדים לכאורה להסביר את הסירוב של ושתי בדרכים אחרות מזו המוסרית, ולהציג אותה כחרדה לתדמיתה וליופייה בעיני השרים, בדיוק כמו אחשורוש עצמו. אבל בעיון נוסף אפשר לראות בהם גם את לבטיהם של האמוראים עצמם.

ההנחה הבסיסית, ה"צובעת" את ושתי ומסמנת אותה מראש כפרוצה (במובן של ההפך מצנועה), מחייבת את האמוראים להמשיך בשלילת ושתי, להרחיק לכת, להכות אותה בצרעת ולהצמיח לה זנב[14]. בכך מתקיים בושתי האומללה הפסוק "אשר החילות לנפול לפניו... נפול תיפול"[15]. ברעיון של הצמחת הזנב הוציאו האמוראים את ושתי מכלל הנשיות בפרט ומן האנושות בכלל, וכך גם הסבירו את הוצאתה של הדמות הנשית הבעייתית כל כך, מבחינתם, מסיפור המגילה.

הבאתי אגדה פרועה זו כי לדעתי אופן הצגת הבעיה שבה מרמז על פתרון אחר, שאיננו מניח מראש את הצגתה של ושתי כדמות שלילית - אלא כדמות מוסרית המתנגדת למנהגי הזימה של המלך. חז"ל מצביעים באגדה זו על כך שלפחות לכאורה נראית האשה ושתי כדמות חיובית במגילה.

 

ברצוני להציע השוואה שונה מהמקובלת בין ושתי לבין אסתר, לפיה עומדות ושתי ואסתר באותו צד של המתרס, במאבקן כנגד אחשורוש, המן וממוכן. ושתי ואסתר הן, איפוא, הדמויות החיוביות במגילה, בניגוד לרוב הגברים בה.

המסר הגלוי של סיפור ושתי הוא מסר של שלטון הגברים על הנשים. אבל מיד אחריו מופיעה אשה (אסתר) המצליחה - בדרכי עורמה ופיתוי - להטות את לב המלך אליה ולנצח את אויבה הגברי (המן). אמנם את סממני השלטון (הבית, הטבעת) היא מוסרת מיד לידי גבר אחר (מרדכי), אבל אין ספק מי המנצחת האמיתית במגילה, ועל שם מי היא קרויה לדורות.

לפי קריאה זו מרדכי הוא ה"סוכן" של אסתר, ולא ה"מפעיל" שלה. ואמנם, בסיום המגילה מופיעה פעולתם של אסתר ומרדכי בלשון נקבה: "ותכתוב אסתר... ומרדכי"[16], וכן "ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה"[17] ללא אזכור מרדכי כלל.

קריאה כזאת יכולה לזהות במגילה סיפור שלישי, המוצנע ומוסווה היטב - אבל מבנהו דומה למבנה הסיפורים האחרים: כאן מדובר במאבק הבין - מיני, שבו מבטלת הגיבורה החיובית (אסתר) את מזימת ממוכן לפגוע בנשים, ויורשת את מקומו כיועצת הראשית למלך. הצלחתן של הנשים נובעת דווקא מהתנהגותן הצנועה, הבאה לידי ביטוי בדמותה של ושתי[18].

הביטוי "ונהפוך הוא" שהועמד במרכז החוויה הפורימית עשוי לקבל כאן משמעות נוספת, כאשר ליום אחד בשנה מכירה התרבות היהודית הגברית בכוחן של נשים.

 

[1] השוה למשל: בת יפתח, אשת מנוח, אחות משה - שלא נזכרו בשמן! - וראה י' זקוביץ, האשה בסיפורת המקראית - מיתווה, בית מקרא כרך לב (תשמ"ז), חוברת קח, עמ' 14-32.

[2] לגבי טיפול התנ"ך בדמויות משניות ראה א' סימון, הדמויות המשניות בסיפור המקראי, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, י-ם תשכ"ט.

[3] השווה: ש"ד גויטיין, עיונים במקרא, 1957, עמ' 248 ואילך.

[4] השווה:R. Lubitch, "A Feminist’s Look at Ester", Judaism Vol. 42. No. 4, 1993

[5] ראה ב' א (כאן ולהלן, אלא אם צויין אחרת - הפסוקים ממגילת אסתר).

[6] לטיפול נרחב ויפה בדמותו של אחשורוש ראה לאחרונה: ד' הנשקה, מגילת אסתר - תחפושת ספרותית, מגדים כג (שבט תשנה), עמ' 57-70. הנשקה מנתח את המגילה באופן שונה מזה שלי, למרות ששאלותיו ושיטת עבודתו דומות.

[7] ואמנם דרשו בבבלי מגילה יב ב: "ממוכן זה המן". דרשה זו מצביעה על הבחנת חז"ל בדמיון בין שני הסיפורים.

[8] הנשקה, במאמרו שצויין לעיל, רואה בהשוואה זו את המסר של המגילה, שהוא לדעתו שלילת המלכות של בשר ודם ע"י הצגתה כשרירותית ובלתי מוסרית, ובכלל זה שלילת הגישה החצרנית - שתדלנית של מרדכי ואסתר עצמם.

[9] ראה בספרות שצוינה בידי ג"ח כהן, מגילת אסתר עם פירוש דעת מקרא, י-ם תשל"ג, מבוא, עמ' 12 הע' 17.

[10] א' יב.

[11] בראשית ל"ט ח.

[12] אמנם עניין המוצא והלאומיות מודגש במגילה, אבל הוא איננו הטעם להצלחת הגיבורים. אסתר, למרות מוצאה היהודי, היתה עלולה להיאבד אילו לא נקטה בפעולה של מסירות נפש - ראה ד' יד.

[13] בבלי שם.

[14] פסיכואנליטיקאי היה מוסיף כאן כמה הערות על המשמעות הפאלית של הזנב ועל הקשר בינו לבין השרביט של אחשורוש ואסתר, אבל אני אין עיסוקי בכך.

[15] ו' יג.

[16] ט' כט.

[17] ט' לב. שתי הבחנות אלו למדתי ממאמרה של רבקה לוביץ הנ"ל.

[18] אפשר למצוא מסר של התנהגות נשית צנועה גם במעשה אסתר, אשר בהגיע תורה "לא בקשה דבר" (ב' טו).

 

כזה ראה וחדש
חגים ומועדים
סיווג חומרים לחגים
האם הפעילות עזרה לי?

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

1 + 8 =
Solve this simple math problem and enter the result. E.g. for 1+3, enter 4.