דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content_top

מרכז הדרכה "שבילים"
"שבילים" - ארגון מערכות החינוך החברתי-קהילתי

content

פעילות לפורים- לבשו מסכות והתחברו לעצמכם

מסכה לפורים
נועה מנהיים / הארץ

עם השתלטות הנצרות, את מקומם וזמנם של משתאות החורף תפסו הקרנבלים, שלא שועבדו 
לכאורה לריתמוס הטבעי של קמילה וצמיחה, אלא ללוח הנוצרי (או היהודי, במקרה של פורים הפרוע), 
אך התרחשו, במקרה כמובן, באותה העונה בדיוק

באוושת גלימות, חבוש מצנפת ונושא מטה ארוך, שחורים כולם, כמו דמות מציוריו המסויטים של הרונימוס בוש, נכנס הגבר בעל ראש הציפור אל ביתו של החולה. הוא מסיט את הווילאות סביב המיטה במטהו, נרכן, מקורו הארוך מרחף לרגע מעל הגוף המתייסר, ואז יוצא ומכריז על גזר הדין העגום שלו. זהו רופא המגיפה, שארל דה לורם, מי שבידיו הופקדו חייהם של כמה מהשליטים רבי העוצמה של צרפת ואיטליה במאה ה–17, ומי שפיתח את המסכה יוצאת הדופן שלו, גלגולה הקדום של מסכת המנתחים של ימינו, כדי להגן על הרופאים שטיפלו בקורבנות הדבר. המקור הארוך של המסכה פוטם בעשבי מרפא ותבלין ניחוחיים, שכן האמונה הייתה שמקור המחלה הוא המיאזמה, אדים רעילים העולים ממקווי מים מבאישים, והתקווה היתה שפעולתם הארומטית של העשבים תרחיק את המוות מאלו שבילו את ימיהם בקרב הגוססים.

אך מקורה של המסכה קדם למקור הציפור של רופא המגפה. המסכה העתיקה ביותר, שנתגלתה באזור חברון, מתוארכת לאלף השביעי לפני הספירה. מאז ולאורך העידנים היא שימשה כאביזר פולחני, אובייקט להערצה ולאימה, מכשיר בידור. גם מקור המילה mask, על גרסאותיה השונות בשפות האירופיות (משם התגלגלה גם לעברית), קדם ללטינית שבה השתמש הרופא לצורכי מקצועו. לינגוויסטים עוקבים אחר שורשיה עד למילה Masca בדיאלקטים איטלקיים מקומיים שרווחו לפני הגעתן של הלשונות ההודו־אירופיות. המסקה היתה מכשפה, שכמו אחותה הגאלית, הסטריגה, "טרפה גברים, הרעילה ילדים וצווחה כינשוף", כותב ג'יימס ה. ג'ונסון בספרו "Venice Incognito". בכתבים מן המאה ה–12 המסקה מופיעה כמילה נרדפת לא רק לסטריגה, אלא גם ללאמיה, אותה מפלצת חובבת דם עוללים מהמיתולוגיה היוונית, שגופה גוף נחש ופניה פני אשה יפהפייה.

היוונים הקדמונים הכירו היטב את כוחה העתיק והמכשף של המסכה. הם קראו לה "פרסונה", פנים, והיא נלבשה על ידי כל השחקנים שהופיעו ב"טרגדיה", שמשמעה "שיר התיש", על שם החיה המקודשת לדיוניסוס, חצי־אל שתחומיו היו היין והמוזיקה, התיאטרון והשיגעון, התשוקה, השינה והמוות, וכל מה שמשחרר את הנפש ממוסרותיה. דיוניסוס (או בכחוס, בגלגולו הרומי) בנו של האל זאוס מאשה בת תמותה, הומת בחורף על ידי הטיטאנים, שלוחיה של הרה, אשתו הקנאית של זאוס, אך קם לתחייה באביב, וכך הפך למייצגם של הפריון ושל מעגל החיים הטבעי. האל הזועם המיט דֶבֶר על האתונאים שעלבו בכבודו, והעיר נרפאה רק לאחר שאזרחיה יצאו לתהלוכה שבה נשאו בגאון את סמלי פולחנו — איברי מין זכריים וזקורים — לבטח לא מרשם ששארל דה לורם היה ממליץ עליו. מאותו היום נערכו לכבוד אל האלכוהול והטירוף מסיבות עונתיות, שבמסגרתן הלכה והתגבשה צורתו של התיאטרון היווני, על הטרגדיות והקומדיות עטויות המסכות שהועלו בו, ושבהן גברים שיכורים, לבושי עורות תיישים, חגרו פאלוסים עצומי ממדים ונשים אקסטטיות קרעו שוורים לגזרים בידיהן החשופות ואכלו את בשרם הנא, ובסופן הזדווגו אלה עם אלה באורגיה עולצת.

להכיל את כוחות התוהו

אך הנצרות שמה סוף לחגיגות ההוללות, ידע הבשרים ואכילת הבשר של הדיוניסאה היוונית ויורשתה, הבכחנליה הרומית. המיסטריות שלהם נאסרו ואת מקומו של דיוניסוס תפס ישו, על מותו ותחייתו המקודשים. את מקומם וזמנם של משתאות החורף תפסו הקרנבלים, שלא שועבדו לכאורה לריתמוס הטבעי של קמילה וצמיחה, אלא ללוח הנוצרי (או היהודי, במקרה של פורים הפרוע), אך התרחשו, במקרה, כמובן, באותה העונה בדיוק. 40 יום לפני השבוע הקדוש, שנמתח בין "יום שישי הטוב" שבו נצלב ישו, ליום ראשון של הפסחא, שבו קם לתחייה, מתחילה תענית ה"לֶנט", לכבוד 40 הימים שבילה המושיע בשממה, מתמודד עם פיתויי השטן. במהלך התענית מתנזרים הקתולים מפיתויי העולם הזה המגולמים בסוכר, שמן ובעיקר במוצרים מן החי (אף שאכילת דגים הותרה בתקופות מסוימות) ומבלים את זמנם בתפילות וסיגופים. אך את כל המזון שיוצר ושומר בחודשי החורף היה צורך לצרוך, פן יתקלקל, וכך התהוותה הילולת זלילה וסביאה עליזה המסתיימת ב"יום שלישי השמן", המרדי גרא, המרפדת את דופנות הקיבה בהכנה לצום הממשמש ובא. במאמרה, "Fast, Feast, and Flesh" מתייחסת קרוליין ווקר ביינום לחשיבות העצומה שיוחסה למזון באירופה הימי־ביניימית, ידועת הרעב ולמודת החולי. תיאולוגים במאה ה–16 הזכירו ללא הרף למאמינים כי "החטא נכנס אל העולם כאשר חוה אכלה מן הפרי האסור, והגאולה באה לעולם כאשר הנוצרים אכלו מבשרו של האל", היא כותבת. וכך החליפו קורבנו של ישו והקניבליזם הטקסי של הכנסייה את קורבנות האדם הקדומים של האלילות, שבוצעו בעת חגיגות החורף כדי להבטיח את בוא האביב.

הקרנבל איפשר לכנסייה להכיל את כוחות התוהו, המתעוררים בעקבות החרדה החוזרת ונשנית ממותו הממשמש ובא של האל, במרחב וזמן מוגדרים. הקרנבל מאפשר זימון שדים ואז את גירושם. הוא מעודד את משתתפיו לעטות את דמותה של החרדה, לגלם אותה וכך להתמודד עמה. בקרנבלים, כותבת היוצרת והפסיכואנליטיקאית היונגיאנית רות נצר, "חוגגים בשמחה את העולם הדמוני בתחפושות של מכשפות ודרקונים כדי להיזון מכוחם, וכך לשלוט בהם באופן מאגי". זהו זמן של היפוך, מועד שבו, כמו בסאטורנליה הרומית, העבד הופך למלך, הליצן והשוטה שולטים בכיפה עטורת הפעמונים ואדם יכול לשתות עד דלא ידע אם הוא גבר או אשה. הפילוסוף וחוקר הספרות מיכאיל בחטין, שכתב על הקרנבל במאמרו "רבלה וזמנו", טען כי הוא רצוף ב"סמלים שמכילים דואליסטיות ומאחדים שני קטבים מנוגדים של שוני ואסון". הקרנבל, לשיטתו, מייצג תשליל של המציאות, אמביוולנטיות שמחליפה את הוודאות השקרית של חיי היום־יום, שבירה של מסכת השגרה שמבעדה ניתן לחזות בפניה האמיתיות של ההוויה.

אך המסכה הצטרפה למסיבה רק בשלב מאוחר יחסית, במאה ה–13 בוונציה. גם על הקרנבל הוונציאני, כמו על הדיוניסאה היוונית שנחגגה בחסות הפוליס (המדינה) פרש השלטון החילוני את כנפיו, ושיעבד את החגיגה הפגאנית־עממית־נוצרית, שהאזכור הראשון שלה הוא מ–1094, לציון ניצחונה של "הרפובליקה השלווה" של ונציה על הפטריארך של אקווילה ב–1162. גם המסכות שהפכו לסמל הקרנבל בוונציה הופיעו לראשונה בהקשר חילוני, בחוק מ–1268 שאסר על חובשיהן להתגנב למנזרים ולהציץ בנזירות (או נזירים) ולהשליך ביצים מבושמות בעלמות חן, כפי הנראה צורת החיזור החביבה על גברברי העיר.

השימוש היומיומי במסכה לא היה בהכרח צוהל ושמח, וספרי החוקים של העיר מתעדים מקרי שוד, הימורים ופריצות שבוצעו בחסות האנונימיות שהבטיחה ה"באוטה", מסכת הגברים האופיינית, שהמראה הגרוטסקי שלה איפשר לחובשה לאכול, לשתות ולדבר מבלי להסירה. לעומתה, "השפחה הדוממת" מסכת הנשים מקטיפה שחורה, לא נקשרה מאחורי הראש אלא הוחזקה במקומה בעזרת כפתור שנתפר לצדה הפנימי, ואותו אחזה החובשת בין שיניה, וכך הוחזקה גם היא עצמה במקומה, בלי יכולת לדבר (או לאכול ולשתות), אך כן לעשות מעשים שהשתיקה יפה להם. ריבוי המקרים הללו הוביל את שליטי העיר להגביל את השימוש במסכות לתקופת הקרנבל, ואלו הפכו לסמלו המסחרי ולגאוותם המקצועית של עושי המסכות, להם הוקמה גילדה נפרדת ומבוססת. ראשית המאה ה–18 היתה תור הזהב של הקרנבל הוונציאני: מסכותיהם של קולומבינה, ארלקינו ושאר משתתפי "הקומדיה ד'לארטה" הפכו לדמויות קבועות בנשפים לצד המסכות המסורתיות יותר, ואפילו מסכתו של רופא המגיפה הצטרפה לחגיגה. הגונדוליירים שרו בקולי קולות בתעלות, בעת שקזנובה, המאהב המהולל, פיתה נשים בקרנותיהן של סמטאות אפלות בחסותה של מסכה, כמובן.

תחת שלטונו של מלך אוסטריה, בסופה של אותה המאה, פוזר הקרנבל והשימוש במסכות נאסר לחלוטין. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. לאחר שפשה באירופה הקתולית התפשט הקרנבל מבגדיו באקלים החם ותחת חסות הקולוניאליזם והמיסיונרים הקתוליים התבסס מניו אורלינס בצפון אמריקה ועד ריו דה ז'ניירו בדרומה, שגם בה נמסכה המסורת הנוצרית בזרמי דם פגאניים עמוקים. ממפגש זה של אלים יוונים, קדושים נוצרים, מכשפים אפריקאים וכוהנים מקומיים, נוצר הקרנבל הגדול בעולם, שבו יותר משני מיליון בני אדם יוצאים לרחוב מדי יום, ושבו מוצאים את מותם עשרות אנשים מדי שנה — קורבנות אדם לאל שמסכות לו רבות אך מאחורי כולן מסתתר שיכרון החושים.

כזה ראה וחדש
חגים ומועדים
סיווג חומרים לחגים
האם הפעילות עזרה לי?

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

2 + 2 =
Solve this simple math problem and enter the result. E.g. for 1+3, enter 4.