דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content_top

מרכז הדרכה "שבילים"
"שבילים" - ארגון מערכות החינוך החברתי-קהילתי

content

פעילות לפורים- עמלק, עמיר, ערבים, יהודים ושאר דמונים

פורים
מאת אבי שגיא וידידיה שטרן

במסורת ישראל עמלק הוא דמון, רע מוחלט שאיננו ניתן לרהביליטציה. הטקסט המקראי מכריז על מלחמת נצח מטפיסית בו: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". שאול המלך מצווה לממש אותה: "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמל עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעלל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א', ט"ו, ג'). גם היהודים בשושן הבירה אינם מסתפקים בהרג המן. מאחר שהמן הוא מזרע עמלק, נגזר דינם של זרש אשתו ושל עשרת בניו לתלייה.

ואולם, המסורת שלנו איננה מסתפקת בהכרעות שהתחוללו אי שם בעמקי ההיסטוריה המקראית. דור אחר דור, שנה אחר שנה, מוזכרת החובה למחות את עמלק באופן חגיגי, ריטואלי, קבל עם ועדה. אנו מצווים לקרוא בספר התורה, במניין, קרוב למאתיים פעמים בשנה. ואולם, רק במועד אחד ולגבי פרשייה אחת חובת הקריאה היא מצווה מדאורייתא. בניגוד לצפוי, המועד איננו ראש השנה, יום כיפור או פסח והפרשייה הנבחרת איננה עוסקת בסיפורי היסוד המיתיים - בריאת העולם, יציאת מצרים או מתן תורה. לא מדובר בטקסטים היהודיים הקלאסיים ביותר - פרשיית "שמע ישראל" או עשרת הדיברות.

אירוע השיא במחזור הקריאה השנתי בתורה מתקיים בשבת שלפני פורים - שבת "זכור" - ובו הגברים, הנשים והטף נדרשים לכרות אוזן לציווי ולדייק במלים "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". זהו אירוע קצר ורב רושם, שתכליתו - "לא תשכח". פרדוקסלית, התביעה המתמדת למחות את עמלק מנציחה את קיומו של הדמון בתודעתנו אלפי שנים לאחר שנוכחותו הממשית נעלמה מעל במת ההיסטוריה. מה טעם בכך? כיצד הדבר נוגע לחיינו?

הדמון, הרע המוחלט, מלווה את חיינו כצל המלווה את הגוף. קיומם של הדמונים חופף לקיום האנושי. הם מגיחים מן האפלה, מומצאים מחדש ומשתתפים במערכה דרמטית מתמשכת של נוכחות והדרה. בני אדם זקוקים לדמונים. הם משליכים את הרוע הקיים בהם - כיחידים וכחברה - על הדמון וכך מתנקים ומיטהרים. בתהליך זה מונהר ההבדל בין הטוב (שלי) והרוע (של הזולת), תוך קיבוע הגבולות ביניהם.


היהודים בתפקיד הדמון

סיפורי מעשיות לילדים עמוסים בדמונים, אבל הללו נוכחים גם ובעיקר בחייהם של מבוגרים. בהיסטוריה האנושית דמונים נתפשו כיצורים ממשיים, בעלי כוח פיתוי וכושר שכנוע. מסופר כי מרטין לותר נתקל בדמון הראשי - השטן - ואף הטיח בו את קסת הדיו שלו. מפגשים ממשיים בין פאוסטים למיניהם לבין המפיסטופלסים שלהם חזרו ונשנו במרוצת ההיסטוריה הריאלית. דוגמה קרובה וכואבת לכך היא היהודים, אשר כיכבו בתפקיד הדמון בתרבות הנוצרית של ימי הביניים וראשית העת החדשה. לדוגמה, באגדה הנוצרית "אחשוורוש - היהודי הנודד", היהודי מתואר כיצור אנושי-לא אנושי, שנידון לנדודי נצח בשל חטאו כלפי ישו. דת החמלה פנתה לאפיקים אנטישמיים, משום שהתפתתה לדמוניזציה של הזולת. ז'אן פול סארטר עמד על כך ששנאת היהודים קיימת גם במקום שבו היהודים כלל אינם נוכחים. הדמוניזציה של היהודים באירופה הבשילה כדי תוכנית פעולה למחות את העם היהודי על ידי מדינות ועמים, בידי הנאצים ועוזריהם.

מה, אם כן, בין ה"יהודי" הדמוני של התרבות הנוצרית לשעבר ובין ה"עמלקי" הדמוני של היהדות שבהווה? האם החוויה הפורימית - שבמרכזה הנקמה בהמן האגגי - פוגמת באופי ההומניסטי של החגיגה? האם השאיפה למחות את עמלק נגועה בשנאה אתנית? בתרבות היהודית הקלאסית הדמונים לא היו, בדרך כלל, חלק מהיסטוריה ריאלית. עמלק שוב אינו עם הקיים במרחבי ההיסטוריה, ורק דמותו המיתית נותרה לפליטה. אין לנו עניין בעמלק, אלא ב"זכר עמלק".

בספרות היהודית ניתן מקום מרכזי לפרשנויות סמליות וארכיטיפיות של היחס לעמלק. יש הרואים בעמלק ביטוי לכוחות טומאה ורוע; אחרים מזהים אותו עם אידיאה של כוחנות ומיליטריזם; זרם פרשני שלישי מוצא את עמלק בתוך כל אחד מאתנו - זהו היצר הרע. כלומר, מדובר במאבק אנושי נצחי - מדור דור - ביסוד הדמוני שבהוויה; מאבק מטפיסי, מוסרי או פסיכולוגי. עמלק הוא דמון המתקיים מחוץ לעולם הריאלי. לכן חגיגת החיים שבקרנבל פורים, שבה שותפים הדמון וממציאו, אינה מרוממת את הנקמה ואין בה תביעה למאבק ממשי באחר קונקרטי. ההבדל בין "ארור המן" ובין "ברוך מרדכי" מתקיים במרחב החיים התודעתי. זהו שיג ושיח של תהליך פנימי, החיוני לנו לשם הגדרת הרע ותיקונו. יש בו פוטנציאל תרפויטי כפסיכו-דרמה. הוא מאפשר סובלימציה של אגרסיה והתססה של הלא-מודע כדי קתרסיס.

ואולם, במציאות חיינו לא הכל שותפים לשאיפת ההרחקה של תהליכי הדמוניזציה אל המיתי והפואטי. האיראנים מכנים את ארצות הברית "שטן גדול", ומנגד הם מקוטלגים כ"ציר הרשע". גם אנחנו, הישראלים, נוטים לעתים להטיל את אשמת הרוע המוחלט על קורבן מוגדר: "מוות לערבים" באיצטדיון טדי פוגש ב"מוות ליהודים" בוואדי ערה. "דרוס כל דוס" ככרטיס ביקור פוליטי, ומנגד הקטרוג על "אוכלי שפנים ובועלי נידות". השמאל, כידוע, מאוכלס ב"בוגדים" ואילו המתיישבים ביהודה ושומרון הם "מחרחרי מלחמה". אלו רק כמה מהסיסמאות השכיחות שבאמצעותן אנו מתייגים תופעות, קבוצות ובודדים לתוך מסגרת דמונית, וכוללים אותם בתהליכי דמוניזציה. אין, כמובן, דמיון ענייני בין הדמונים השונים, הצד השווה הוא שבעיני ממציאיהם הם מייצגים סוג של רוע בלתי מותנה.

גם אנשי תרבות גבוהה לוקים לעתים בחטא הדמוניזציה. למשל, הרב יצחק אלחנן וסרמן, מחשובי הרבנים במזרח אירופה לפני מלחמת העולם השנייה, תיאר את הציונות כעמלק של דורנו. מנגד, המשורר יצחק לאור מסיים את שירו "המטומטם הזה יצחק" במלים: "זכור את אשר עשה אביך לישמעאל אחיך". קשה להחמיץ את בת הקול הבוטה העולה מדימוי זה: בשבילו, לכאורה, דור ההורים הישראלי, ששלח את בניו למלחמות הכיבוש שבהווה, כמוהו כעמלק המקראי. ולאחרונה, הנטייה של כמה מאבירי זכויות האדם ובעלי טורים נחשבים להצדיק חריגה בלתי מובנת ממשנתם, כאשר הם באים ליישם אותה על יגאל עמיר הדמוני. בעיניהם אין מדובר ברוצח מסוכן, אלא במפלצת אנושית, לא-אדם.


דמו מותר


כאשר הדמון המיתי מגיח אל עולמנו הריאלי, הוא מחייב תגובה ריאלית. עם הרע המוחלט אין מנהלים משא ומתן ואף לא דיאלוג; נדרשת מלחמת חורמה כדי למגרו. אם "הערבי" הוא הדמון, יימצא השוטה אשר יחבר פמפלט סמי-הלכתי בדבר ההצדקות להריגתו ויהיו מי שיתירו לעצמם לזלזל בפגיעה בזכויותיו וברכושו ואף בשפיכת דמו. לעתים מתעורר חשש שאפילו האצבע הממלכתית, המופקדת על הדק הרובה המשטרתי והצבאי, קלה יותר כשעל הכוונת נמצא דמון. אם "היהודי" הוא הדמון, נגזר גורלו להיות למשיסה בפעולות התאבדות שאינן מבחינות בין נער וזקן, נשים וטף.

המאבק בדמון ריאלי איננו נמדד במונחי עלות-תועלת או במונחים פוליטיים; זהו מאבק קולוסלי, בלתי תלוי בתוצאה. לכמה מאתנו "החרדי" הוא דמון ולכן ניתן היתר להציג אותו באופן שטירמרי ולמכור מרכולת פוליטית המבוססת על שנאה כלפיו. יש מי שעושה דמוניזציה ל"אשה" - לילית, מפתה, אם כל חטא. משכך, הצגתה כמכשיר מיני, הטרדתה, התעמרות בה בבתי דין רבניים של המדינה או באמצעות משכורות בלתי שוויוניות - אפשריות בישראל של המאה ה-21.

הליכי הדמוניזציה של הזולת הם הרי אסון. המכשיר החברתי הפורמלי למניעת התופעה הוא המשפט - מערכת נורמטיווית הבודקת מעשים ולא אנשים. המשפט חל בשווה עלינו ועל הזולת. האחריות והאשמה אינן תלויות ב"מי", אלא ב"מה". לכן, לכאורה, קטלוגו של האחר כדמון איננו יכול להשפיע על התוצאה המשפטית. ואולם, המשפט הוא יציר אנוש ולכן ניתן להטיה: לעתים המחוקק, כמו שאר הסוכנים החברתיים, עלול להתפתות לעשות שימוש לרעה בכוחו כדי להפלות מי שמדומיין כדמון, להשתיקו או להצר את זכויותיו. לפיכך נהוג בשיטות משפט רבות לקבוע עליונות נורמטיווית של מגילת זכויות האדם, שאפשר לבטל מכוחה חקיקה פוגענית כזאת.

זכות האדם לשוויון מבטיחה טיפול אחיד לאהוב ולשנוא; הזכות לחופש ביטוי מאפשרת למנוע את השתקת קולו של האחר באמצעות דמוניזציה שלו; הזכות לכבוד האדם נועדה להציב גבולות ממשיים במלחמת החורמה שהרוב עלול להכריז על מי שנתפש כדמון. המשפט מלמדנו שאין בנמצא רע מוחלט - כל אדם הוא בעל זכויות יסוד (שאינן מוחלטות) וכל אדם נושא בחובות. רשות בלתי תלויה, בית המשפט, מופקדת על הקצאת הזכויות והחובות בהתאם למעשיו, על פי כללים ידועים, בתהליך שקוף ושווה לכל.

המשפט מנסה לדחוק את הדמוני אל מחוץ לשדה החברתי הריאלי, אל המחוזות המיתיים. אך המשפט לבדו, כוחו דל. עיקר המאבק בשיח הדמוני מוטל על שכמו של כל בן תרבות, אשר אמור להתייחס אל הזולת באמצעות הערכה ביקורתית של פועלו ומעשיו. תהליכי דמוניזציה מבקשים לעשות קיצור דרך: הם מאפשרים לנו לבצע שיפוט והערכה אפריוריים של אנשים, בהתאם לקבוצות שיוך שלהם או על-פי תכונות תיוג כלשהן. אגב כך, כמה נוח, אנחנו גם פטורים מלבצע שיפוט והערכה בנו ובקבוצת השיוך שלנו.

זהו הכוח המפתה בתהליכי הדמוניזציה וזה גם מחירם. הם מאפשרים לנו להתעלם ממורכבות התופעות האנושיות ולכן הם מקילים עלינו את שפיטתן. טשטוש שמוליך לחדות. ואולם, השיח הדמוני רע מבחינה מעשית משום שהוא פוגע ביכולתנו להעריך את המציאות כפי שהיא. עיוורון הצבעים והשטחת המציאות מוליכים להחמצת הזדמנויות לפעולה, שלעתים מחירה טרגי. הדמוניזציה של הזולת גובה גם מחיר מוסרי ותרבותי כבד. אנו מטילים אשמה ואחריות ללא הבחנה ואוטמים עצמנו כלפי עושר תרבותי, שאפשר היה להיבנות ממנו. והגרוע מכל: בתהליך הדמוניזציה אנו ממצבים את עצמנו כטוב מוחלט. כך מושתקת הביקורת העצמית ונחסמת הדרך לתיקון אישי וקבוצתי.

הקלות הבלתי נסבלת שבה אנו גולשים לדמוניזציה של הזולת והמחיר הגבוה שאנו משלמים בעטיה מחייבים שינון קבוע, ברוב עם: הדמון הוא יציר תודעה - "זכר עמלק" - ולא פרי רוחם של אדם או קבוצה שבהווה. המלחמה בו היא מלחמה ברוע העצמי. הרב שמשון רפאל הירש מפרש את חובת ההיזכרות כך: "אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק... לנצל עליונותך כדי להזיק לבריות... אל תשכח... שמור על... האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך". הוצאת הדמונים מחיינו הממשיים היא תנאי הכרחי לשיקום הרגישות המוסרית ולהובלת תהליכי תיקון חברתיים, פוליטיים, תרבותיים ואישיים. זוהי חובה יהודית, הומניסטית, ליברלית ותועלתנית. 

כזה ראה וחדש
חגים ומועדים
סיווג חומרים לחגים
האם הפעילות עזרה לי?

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

4 + 8 =
Solve this simple math problem and enter the result. E.g. for 1+3, enter 4.