הלכה לעולמה הבמאית והמחזאית נולה צ'לטון משדות ים, כלת פרס ישראל לתיאטרון

צ'לטון, כלת פרס ישראל לאמנות הבמה וכלת פרס כינור דוד, לימדה דור שלם של שחקנים ושחקניות, בהם מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בראבא, דליק ווליניץ, דביר בנדק, איציק ועופרה ויינגרטן, ארנון צדוק, חוה אורטמן ועוד. בנימוקי חברי הוועדה שבחרו להעניק לה את פרס ישראל בשנת 2013 נכתב כי "צ'לטון הטביעה דרך התיאטרון וההוראה שלה חותם עמוק על החברה הישראלית והוכיחה כיצד האמנות יכולה להשפיע על חיינו בארץ. בחירותיה האומנותיות כמורה, כבמאית וכמחנכת, קידמו את התיאטרון החברתי בישראל בהצגותיה".

צ'לטון נולדה בניו־יורק בשנת 1922 בשם סילביה טרוגר להורים שהיגרו מרוסיה. היא למדה משחק בסטודיו של לי שטרסברג בניו יורק והופיעה בהצגות רבות בברודוויי, בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה. ב–1953 הקימה עם הבמאי לי נמץ בית ספר למשחק, ובין תלמידיה היו מייקל קיין ודסטין הופמן. ב–1963, לאחר ביקור בישראל כתיירת, החליטה לעלות לארץ. מתחילת שנות ה-70 החלה ללמד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שימשה בה פרופסור מן המניין ולימדה ברציפות עד פרישתה מהוראה בשנת 2017 בגיל 95. 

בעבודתה תמכה במחזאות מקורית, ובקידומם של מחזאים בראשית דרכם, בהם יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, איציק ויינגרטן ועדנה מזי"א, מחזאים ששינו את פני התיאטרון העירוני בחיפה והמשיכו לכתוב ולביים בתיאטראות המרכזיים בארץ. בדרכה הפדגוגית שילבה תמיד בין השאלות החברתיות לבין העשייה התיאטרונית תוך דגש על מוסר, מודעות חברתית ופעילות קהילתית. היא פיתחה שיטות עבודה ייחודיות לבניית ההצגות שכוללות יציאת השחקנים לאזורים מרוחקים ממרכז הארץ והתמקדות בבעיות חברתיות שתוך כדי עבודת מעבדה הופכות לעלילת ההצגה. עבודתה הניסיונית באה לידי ביטוי במקביל ליצירותיה בתיאטרון החברתי והדוקומנטרי גם ביצירות מופת מהרפרטואר העולמי והישראלי.

בשנת 1978 עברה ביחד עם קבוצת שחקניה לקרית שמונה, שם עבדו בעבודה קהילתית תיאטרונית עם נוער מקומי. ההצגה "אופניים לשנה" שהעלו הפכה לסרט בבימויו של רם לוי. בעשור האחרון הייתה שותפה בהקמת בי"ס תרבות לאמנים-מחנכים של תנועת תרבות, והדריכה קבוצת שחקנים צעירים בהתנדבות באור עקיבא.