"מבעד לרעלה ולמסכה": תערוכה חדשה חדשה בגלריית מוניו, כפר מסריק

"אם סבתי הייתה מאנוסי משהד ובמהלך חייה באיראן התעטפה בצ‘אדור כמנהג הנשים המוסלמיות. סבתי, לאחר שעלתה לישראל, בשנות השלושים של המאה שעברה, התהלכה ללא מטפחת רוב ימי חייה, היא ראתה בצ‘אדור סממן מדכא, זכר לחיים אחרים" - יעל ניצן.

עם השנים התפתחה אמביוולנטיות כלפי עיטוף הראש והפנים, נשים מכסות את ראשן מתוך אמונה דתית, והמבט החילוני שמופעל לכיוונן מסמן אותן כמדוכאות. התכסות נשים ברעלה או מטפחת ראש, באסלאם או ביהדות, מטרתה העיקרית היא לשמור על צניעות האישה בתוך עולם גברי. בעוד שהרעלה נתפשת ככלי לדיכוי של נשים על ידי גברים, הרי שפמיניסטיות מוסלמיות ויהודיות מעניקות פרשנויות נוספות ורחבות יותר לכיסוי ולהסתרה ותופשות זאת כאקט עצמאי של בחירה מודעת.

בשנת 2004 חוקק חוק הרעלה בצרפת האוסר על נערות מוסלמיות ללבוש את כיסוי הראש המסורתי בבתי הספר. האוכלוסייה המוסלמית ראתה בחוק פגיעה בחופש הדת והפולחן בשל העובדה שהחוק יוצר עימות בין זהות לאומית הגמונית לזהות של מיעוט אתני. ההתנגדות העזה לחבישת הרעלה במדינות דמוקרטיות ליברליות הופכת את השימוש בה לאקט של מחאה בקרב נשים פמיניסטיות מוסלמיות כנגד המערב. הרעלה היא אחד מחלקי הלבוש הכי טעונים סמלית, כחלק מן הלבוש המודרני, יש בה פרובוקטיביות, למרות שהיא בעצם מסתירה. לבישתה מעבירה רעיונות סותרים לגבי מיניות ואמונה ומעלה שורה של שאלות ומתחים בין דת לזהות. בשנים האחרונות אנו עדים לדיונים ציבוריים סוערים סביב נושא לבישת הרעלה, הנתפסת באירופה ובארצות הברית, כסמל של דיכוי ופיגור לעומת תפיסתה כהגנה על פרטיות ועל הקפדה מוסרית.

המסכה שחדרה לפני כשנה לחיינו, בארץ וברחבי העולם, הביאה את כולנו, נשים, גברים וילדים לעטות אותה על פנינו במרחב הציבורי ולעיתים גם במרחב האישי. המסכה, שבאה להגן עלינו מפני מגיפה, אפשרה לכולנו לחוש את הקושי המתלווה לכך. חצי פנים מוסתרות, קשיי נשימה ודיבור ותחושות ניכור ופחד. פחד מהסרתה, הן מאיום הדין הציבורי והן מאיום קונקרטי של חשיפה לוירוס.

תערוכה זו משקפת עמדתם של אמניות ואמנים, לחפש את הגישה התרבותית והרעיונית באמצעותם אמנים עכשוויים מתייחסים לרעלה, למטפחת ולמסכה גם מבחינה מטאפורית וגם מבחינת המשמעות המילולית.  בתערוכה זו נכללות עבודות אמנות המוחות כנגד אפליה וסוגים שונים של טאבו מיני וחברתי, אך בה בעת הן מדברות גם על יופי ואימה. אלה יצירות סימבוליות המתייחסות לאבל, לחרדות ולכאב הדיכוי, מנקודת מבט מגדרית שבאה לידי ביטוי בציור ובפיסול. יש בהן תהיות על העבר ועל ההווה אך גם נקיטת עמדה כנגד תכתיבים דתיים וחברתיים הגוזרים על נשים (ועל גברים) כיצד להתנהג, להיראות ולהתלבש.

בתערוכה מציגים 16 אמנים ואמניות מהמגזר היהודי, המוסלמי והדרוזי, אשר עוסקים ביצירותיהם בנושא רגיש זה; אחמד כנעאן, אייבן פרר, אפרת פוייר, בעז מילר, דויד לויתן, דניאלה אמנט, היאם מוסטפה, חסיה גיבלי, ליאת בנימיני, לילי פורן, לימור צרור, סוהא מרעי, סלווא אל נימר, סמירה והבי, עדינה קיי, שלומית רדי.

התערוכה תוצג עד חודש דצמבר. ביקורים בגלריה בתיאום מראש: 052-8346575 / 052-5557271.