"מי שרוצה לחזות במו עיניו בציונות של שנת 2021, הוא ימצא אותה בכרם שלום ובקיבוצים אחרים"

בשנת 2017, לפני שנכנסתי לפוליטיקה, הגעתי לדבר בפני הנהגות הקיבוצים. פנו אליי אז מהתנועה וביקשו "לתת להם בראש", אז מילאתי אחר ההוראות. דיברתי ביוהרה מסוימת על קיפאון במחשבה, על חלוציות שאולי אבדה מהעולם ועל כך שהציונות הדתית מקימה ישובים והם ישנים בעמידה. דיברתי על הצורך לחזור למילים כמו התיישבות, עבודת אדמה, עבודה עברית, קליטת עלייה ועל הצורך של התנועה הקיבוצית לחזור ולדרוש את מקומה בהנהגת המדינה כדי לשרת את הערכים הללו. על הצורך להניף אותם בגאון. דיברתי על המשימה הלאומית והחזון שאני רואה לנגד עיני: קהילות מעורבות של דתיים וחילונים.

אני משוחד, הסברתי להם. כבר שנים שאני רואה בכך את צורת ההתיישבות האידיאלית, וכבר שנים שאני לוקח בה חלק בחיי. לא דיברתי מתוך שנאה אלא מתוך הערצה לתנועה המיישבת שהמציאה את האתוס שנכון גם היום, על כך שקו המחרשה הוא קו הגבול.

ואז זה קרה - כשירדתי מהבמה פנה אליי ליאור וסיפר על הרעיון להקים קיבוץ מעורב של דתיים וחילונים והציע שארתם. מצאתי את עצמי מגיע לערבי הסברה ומאוחר יותר מארגן תורמים ואומנים שיגיעו לשיר בקיבוץ המרוחק. והנה זה קרה: קיבוץ של השומר הצעיר עם בית כנסת פעיל ושוקק חיים. מכיניסטים שבאים להתנדב וקבוצות חיילים משוחררים שמחפשים מקום לקבוע בו את חייהם. ערכי התיישבות עובדת שמתגשמים לצד קבלות שבת חברתיות. ניסוי חברתי ציוני חדש, ניסוי שמצליח.

כרם שלום הוא ההוכחה שה"צומוד" לא נעלם מעם ישראל. מקום שרוב הישראלים שומעים עליו בהקשרים של מנהרות וענייני ביטחון מפעם לפעם, אבל כשמגיעים עליו רואים ישוב פורח, ירוק ומלבלב, שלא מפסיק לקלוט משפחות ולהתפתח. איך שהוא, דווקא בקצה של כביש 232, רחוק, רחוק מאוד, אפשר להסיר מחיצות. ומי שמגיע לשם מבין. חילונים אדוקים ודתיים אדוקים חיים ביחד. לא על הרצף כמו ברוב הישובים המעורבים שאני מכיר, אלא מתוך המרחק. פשוט חיים אחד עם השני ולא רק אחד לצד השני. חזון הנביאים בנגב. הפוך למסר שאנחנו משדרים לצערי מירושלים לפעמים.

זו הסיבה שאני בפוליטיקה, אני מרגיש שאני חייב להם. אני מייצג אותם והם אותי. לפעמים אני קם בבוקר ומתחרט שאני לא עובד בגד"ש ולפעמים אני גאה שאני מקבל החלטות בירושלים.

אני אומר את זה כי לפעמים יש רוחות של אנטי בנוגע לקיבוצים. בכנסת או בטוויטר. ולי זה כואב. לא רק מפני שמרבית חבריי מהצוות היו בני קיבוצים שבאו להגן על המדינה לצד מתנחלים כמוני. לא רק בגלל שהם יבשו ביצות, חרשו ובנו בתים רחוקים ממשפחותיהם בקו הגבול. אלא בגלל הצדק ההיסטורי, אני מאמין בצדק.

יש על מה לבקר את התנועה הקיבוצית לגווניה, כפי שאז עשיתי, אבל יותר מכך, יש במה להתגאות. זו ההיסטוריה שלנו, של התנועה הציונית. הנס שלנו ולא משנה אם הוא נס דתי או חילוני בעיניכם. מי שעומד מעל בימת הכנסת או מול המקלדת והופך בהבל פה ורעות רוח את הקיבוצים לאויב, פשוט לא מכיר את כרם שלום בהווה. לא מכיר את ההיסטוריה שלנו, את הציונות. את א.ד גורדון וכצנלסון, את אחדות העבודה ותנועת ארץ ישראל השלמה, את המשנה סדורה שהתלוותה לעבודת אדמה, לאומיות בריאה, מגורים כפריים ושותפות כלכלית אידיאולוגית. אחוז קטנטן מתוך היישוב העברי עם השפעה עצומה מתוך אמונה בצדקת הדרך.

הם לא יודעים כמה אני וחבריי שגדלנו בציונות הדתית חיקינו אתכם, מה זה גוש אמונים וריקודי הרב קוק עם החלוצים במרחביה. הפוך, מי שמחפש את הגאולה ואת עם ישראל, שיבוא לכרם שלום. מי שרוצה לראות חלוציות, שיבוא לכרם שלום. מי שרוצה לחזות במו עיניו בציונות של שנת 2021, הוא ימצא אותה בכרם שלום ובקיבוצים אחרים. כבוד למורשת הציונית של התנועה הקיבוצית לא בא על חשבון כבוד למגזרים אחרים.

את כרם שלום אנחנו צריכים להעתיק ולשכפל לכל אזור בישראל. את ישובי הגבולות אנחנו צריכים להרים על נס, ועל אחת כמה וכמה את הישובים המעורבים. את הרוח הזאת מול הקשיים, הפצמ"רים, בלוני התבערה, השבטיות שהתרגלנו אליה. אפשר וצריך לחיות ביחד ולהתחבר. אפשר לעשות את זה כשנאחזים בקרקע ואפשר לעשות זאת בהתמודדות עם מגפה.

זו המשימה של הדור שלנו.