דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

"משדות הקיבוץ הלכנו אל שדות האימונים ואל שדות הקרב, ומבתי הילדים אל שדרת האוהלים והקסדה והאפוד. אבל האש שיקדה בחזה הייתה אותה האש, והניצוץ בעיניים אותו הניצוץ"

בטקס ההתייחדות השנתי שהתקיים ביום שלישי, נשא דברים האלוף איתי וירוב, מפקד מפקדת העומק ומפקד המכללות הצבאיות, בן קיבוץ רמת הכובש שחי כיום בקיבוץ מעלה גלבוע. דבריו הכנים והמרגשים שיקפו בצורה מדויקת את סיפורם של בני הקיבוצים שהתייצבו לשירות והגנת המדינה, עד כלות. אנו מביאים לכם את דבריו המלאים
אלוף איתי וירוב נואם בטקס ההתייחדות השנתי. צילום: שיר טורם
אלוף איתי וירוב נואם בטקס ההתייחדות השנתי. צילום: שיר טורם

"וידענו היטב כי הגבול הוא קרוב ואסור לנו שם, אבי התפלל ויכולו הארץ וכל צבאם" (י. עמיחי)

ואנחנו ידענו - כי מלחמתנו אף פעם לא די לה וגם אם עברה למקום אחר, שינתה פניה, אופייה, ושדות הקרב יעברו מן העבר הזה אל העבר האחר, דור ילך ודור צעיר יתפוס מקומו.

אנחנו, אנחנו, נהיה שם ראשונה.

כך היא מצוות חיינו מלומדה - כך גדלנו, גם כך התגבש טיבענו, זה היה כור מחצבתנו.

סבי אברהם (אבקה) קלינמן, היה צועד בערבו של יום הזיכרון, בראש התהלוכה אל בית קברות, בדרך הארוכה אל הפרדס, שעות אחר הצהריים, העם כבר מתכונן לחגיגות העצמאות, ואצלנו רק בסיום יום העבודה התפנה הקיבוץ לזיכרון - הרי לעמל נולד.

הוא היה מניח את מוט נס הקוממיות שהוענק לקיבוצי, קיבוץ רמת הכובש, על לחימתו ארוכת השנים, מעגן אותו המתקן החוגר במותניו ומתיר רק לחברים שלחמו להגנת המשק (המחנה בפיו) במלחמת העצמאות להחליפו לכשהתעייף.

בבית העלמין היה נעמד מול המיקרופון, הדור בחולצות הלבנה וקורא בהתאמה את שמות חללינו - שעד היום זוכר אני אותם, באותו הסדר, באותה האינטונציה, כפי שהופיעו ברשימתו ועודכנו - כל מלחמה או אירוע מצער אחר:

פטר פכנר - נפל בהגינו על הכרם.

אורי הנוקד - נפל בהגינו על העובדים בשדה .

פרוינד חיה - נפלה מכדור צלף על מגדל המים.

וליניץ שמואל - נפל בעת חיפוש הנשק.

יונתן אבשלום - נפלו במלחמת יום הכיפורים.

וכך אלה השמות, ועוד שמות, שסיפוריהם ואופן נפילתם- היו לפס הקול של ילדותינו.

בשקט, בקדושה כמעט, היינו באים אל חדר הזיכרון "ביד למגינים", יחפים, פוסעים על רצפתו של החדר היחידי בקיבוץ שהיה מכוסה שטיח, מסתכלים בעיניהם שבתמונה וסופגים אותם אל דמנו - הם הפכו חלק מהווייתנו.

בבתי הילדים בשעת ההשכמה, בדרך על המדרכות הלוהטות למכבסה, בקור הבוקר בדרך לגיוס, בקטיף או בניקוש היבלית בכותנה, במבצע איסוף הקש או במשלוח בלול.

שם התעצבנו, שם נבנתה רוחנו.

נסללה דרכנו עם המגש בחדר אוכל, בדרך מבית הילדים לחדר ההורים, בטיול אל בריכת ההשקיה בפרדס, שם נטבעו ערכינו. במחנות הקיץ, בטיולים הנודדים, בארגז המשאית, זרוקים על מזרונים בין כלב גז לארגז מהאקונומיה או על כנף הטרקטור - בדיש, בקציר, בקטיף, בחליבה, בגרירת הקווים בגיזום, בדישון, בריסוס או בזריעה התבססה תודעתנו - נחלמה שליחותנו ויעודנו.

כשיהום הסער, ידענו, ראשנו לא ישח.

משם יצאנו, מן המשק - עם צ'ימידן - מוועדת בנים, צרור של אסימונים מקופת הבית, מכתב וברכה מהמטפלות בנעורים, סיפורי הלחימה של הורינו, של סבותינו צרורים היו על לוחות ליבנו.

התייצבו אל השורות טעונים בכלל שניתן היה, כדי לומר: הננו! – אנחנו כאן! נכונים לפקודה! נכונים לפקד!

וכך את בגדי השלחין הכחולים החליפו מדי הזית, והנעליים שנתפרו בסנדלריה – הוחלפו בנעלי לוחמים, והיד שאחזה מעדר או צינור השקיה לפתה את ידית האחיזה, חמש אצבעות על המתפס.

משדות הקיבוץ הלכנו אל שדות האימונים ואל שדות הקרב, ומבתי הילדים אל שדרת האוהלים והקסדה והאפוד. אבל האש שיקדה בחזה הייתה אותה האש, והניצוץ בעיניים אותו הניצוץ.

"ראי אדמה, הטובים בבנינו, נוער טהר חלומות, ברי לב, נקיי כפיים. ואת תכסי על כל אלה, יעל הצמח בעיתו" (ש.טשרניחובסקי)

השתנתה הארץ, בחלוף שנותיה החיטה צמחה ונקצרה, וצמחה וצומחת שוב.

ואנחנו לעיתים כדרך אבותינו במדבר בנדודיהם. או אלו שבעיירה בתפוצותיהם - הרבנו להלין ולקטרג ולהתגעגע (לעיתים למה שמעולם לא קיים היה) והתלנו דופי והרבנו ביקורת, ולעיתים שאטה נפשנו ואולי שכחנו אולי שכחו, שזכינו אנחנו לברוא במו ידינו את אחד הנסים הגדולים ביותר בחיי העם והאומה.

נס גדול מסנה בוער או מאתון דוברת.

נס הגדול יותר מקריעת ים סוף.

אנחנו בראנו כאן עם והמשכנו ללכת.

הארץ הזאת ומדינת ישראל הם נס גלוי והתגשמות חלום הדורות שקרם עור וגידים, והיה למעשה.

ולנו היית הזכות לנטוע לזרוע לאסוף ולקצור, והיינו אבן בחומה, והיינו בריחי שעריה ויכולנו לאייל הניגוח, ונוכל גם לעתיד לבוא.

"ומי שבאחרית הימים יגלה מעינינו עפר יוכל לומר: היו להם מדבריות וחבלי ארץ, הייתה להם כלנית בוערת, מים, מפות, לחם, ודרך ארוכה ללכת, היה להם. הכל , אבל הזמן בכליהם פתאום אזל". (נ.יונתן)

ואנו שנותרנו כאן חזקים, אנחנו, מאמינים, נחושים עד מאוד ויש לנו כוח והעוז להמשך הדרך - רוחנו לא שחה, גבנו זקוף ואנו ערוכים למסע נושאים זיכרונם עד עולם.

הן - "האתה שכחת? וידך הן פרשה מפרשים לספינה העולה, אנחנו ראויים לשבת ראשונה במשתה שבתך הגדולה". (א. שלונסקי)

בזיכרוננו להם - חיי נצח.

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Image CAPTCHA
Enter the characters shown in the image.