טור מיוחד: שלוש שנים לפרידה מצביקה לוי - האיש והאגדה

היום אנו מציינים שלוש שנים ללכתו של יקירנו צביקה לוי ז"ל, ואני שזכיתי וזוכה בכל יום להמשיך עשייתו ומורשתו מוצאת עצמי מהרהרת בו - בעוצמתו, במורשתו כתמיד והשבוע עוד הרבה יותר.

בכל יום בעבודתי אני מוצאת עצמי מזכירה מורשות ועשייתו של האיש והאגדה. היום יש עשרות רבות של ארגונים וגופים, יוזמות מאורגנות ופרטיות של אנשים שעוזרים לחיילים בודדים.

כ-7000 חיילים בודדים בצה"ל זקוקים לכל סיוע שניתן להנגיש ובעיקר לתחושה הזאת שיש מישהו שאכפת לו מהם, רואה אותם ומעריך את הדרך. אבל אי אז לפני שלושה עשורים, היה רק  את צביקה לוי. לא לחינם צביקה זכה לכינוי "האבא של החיילים הבודדים", ולפרס ישראל למפעל חיים על פועלו. כמו אבא מסור צביקה דאג, ארגן, סידר, הקפיץ, הביא, חיבק, שאג, צחק והדביק תנועה שלמה במחויבותו – מחויבותנו לחיילים הבודדים.

כמעט מחצית משנותיי בעבודתו - עבודתי זכיתי שצביקה יהיה בחיים וברקע. אמנם מתמודד עם מחלתו, אמנם זקוק להמון סיוע - אבל בעיקר מצליח תוך כדי גם לתמוך ובמאות חיילים  וחיילות (וגם בי), רכזות ורכזים ממיטת חוליו, מכיסאו תמיד מצא את הדרך לתת לי ולנו הרגשה שאנו לא לבד, שהוא שם ברקע בשבילנו.

באופן רוחני, וקצת מיסטי אני מרגישה שצביקה עימי כמעט בכל יום בעשייתי. אני שומעת את צחוקו הרועם וחיוכו המאיר כשעוד קיבוץ נכנס למעגל העשייה, אני פוגשת את עשרות הרכזות והרכזים שזכו לעבוד עימו מידי יום ואנו נהנים בכל מפגש להזכיר, לדבר, לזכור ולהנציח (וגם להזכיר לי איפה אני לעולם לא אצליח להיות כמו צביקה).

שלוש שנים חלפו צביקה יקירי  מאז נפרדנו, ואין יום שאינך מלווה אותי בדרכי, בשעותי הארוכות על הכבישים, במפגש עם חיילים, בעוד מחוה שחייל/ת לא ציפו לה. אני מגלה בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי ובקלות מורידה מהרכב ה"גמיש" עוד מקרר או מכונת כביסה בחדר של חייל, או עושה סיבוב פרסה ומשנה תוכניות כדי להיום שם בסיום מסלול של חיל שאיש לו מחכה לו . וכשהם מתקשרים בגאווה לספר על הצלחתם אני דומעת ויודעת ששנינו חווינו את רגעי הנחת הללו , שבסוף יש תמורה ענקית למאמץ ענק, שאין הנאה גדולה ושמחה וגאוה רבה יותר מהצלחתם.

אני בטוחה שאי שם מלמעלה אתה מביט בהנאה ביצירתך יצירתנו. גאה בכל הצלחה של חיל, בכל עולה חדש/ה שמוצא/ת בית, בכל סיום מסלול של מי מלוחמינו, בעוד בן מיעוטים שנקלט אצלנו, בעוד חיל מיוחד שתופרים לו חליפת מגורים מיוחדת.

זכיתי להכירך איש יקר, ללמוד ממך כל כך הרבה, לשאוב ממך כל כך הרבה השראה ולהעריך, להעריך, להעריך את תעצומות הגוף והנפש שאיפנו אותך, את התמודדותך עם מחלתך ובעיקר את עשייתך.

יש רגעים שמתחשק לי פשוט להרים אלייך טלפון לשאול לשלומך, לספר, להתגאות בחיילים שלנו. אז דע לך יקירי אי שם בעולמות אחרים שאנו ממשיכים בכל הכוח יחד עם עשרות קיבוצים, רכזות ורכזים, משפחות מאמצות, ממלאי תפקידים והמוני מתנדבים את מורשתך, ברוחך, בחזונך ואתה יכול להיות מאוד גאה ומרוצה.