"במשך השנים הכרנו בכך שמזל גדול שלא הפכנו אותו ל"חלוץ" והוא נשאר יהודי של מילים"

עמוס ואני מכירים מאז בואו של עמוס עוז בגיל 14 בחולדה, כשההורים שלי "אימצו" אותו, ונשארנו בקשר עד רבע שעה לפני מותו שהוא כבר לא יכול היה לדבר עוד.

 הוא הגיע עם כוונה קצת אחרת מאשר האקדמיה והספרות, הוא חלם להיות חלוץ. הדימוי של הציונות המעשית, של עבודת כפיים והגנה על המולדת שבה אותו. בניגוד לחברה שהוא בא ממנה שהיתה חברת האקדמיה והספרות.

אני קראתי לזה פעם – חורש ביום ושומר בלילה, הוא מאד רצה ללמוד לנהוג את טרקטור, לתפעל נשק, להצטרף ל"חברה המגויסת" שהקיבוץ היה חלק ממנה, ורק אחרי הצבא הוא החליט לחזור ולהתמסר להוראה וכתיבה.

הכתיבה משכה אותו בכבלים חזקים, ואכן מול הקסם שיש בעמוס ובמילים שהוא כתב, אף אחד לא יכול היה לעמוד. וגם אנחנו הכרנו בכך שזה מזל גדול שלא הצלחנו לעשות ממנו "חלוץ" והוא נשאר יהודי של מילים, בהשאלה לספר שכתב ביחד עם בתו, פניה זלצברג-עוז, "יהודי ומילים".  

הוא היה איש של העולם ותמיד דיברנו על עניינים של העם, הארץ והעולם. עמוס היה המסביר הטוב ביותר בעולם, וכל מי שדיבר איתו השתכנע מהחדות של ההבחנה שלו גם אם לא תמיד הסכים איתו.

שי חולדאי, איש קיבוץ חולדה, ממייסדי בינ"ה – מבית התנועה הקיבוצית ומשמש כיום כיו"ר הוועד המנהל של הארגון.