הבחירות למזכ"ל התנועה הקיבוצית - שואלים את המתמודדים (חלק אחרון)

מהו האתגר העיקרי של המגזר הקיבוצי, וכיצד בכוונתך להתמודד איתו?

ליאור שמחה:
האתגר הראשון במעלה הוא הביטחון על כל רבדיו: אישי-קיבוצי-כלכלי, משמע - להחזיר לעצמנו את הביטחון בעצמנו, בדרך לתקומה מחדש ולשיקום החיים ואמצעי הייצור עד התלם האחרון. לצד זאת, עלינו להגדיר יחד חזון, מטרות ויעדים ברורים, לדעת לאן אנחנו הולכים. ולמה אני אומר זאת? כי בציבוריות הישראלית איבדנו את הזהות והתכלית הראויה. אם התשובה היא שאנחנו קיבוץ מתחדש, אזי מבחינת רבים אנחנו בדיוק כמו כל יישוב קהילתי, ולא נוכל להוכיח אחרת. ואם התשובה היא שאנחנו שומרים על הקיבוץ השיתופי - כנראה אנחנו עשירים מדי בכדי לעשות הפרטות וכולנו מתויגים לבריכות וכדומה.

על-כן, בכדי לחפש את התכלית הראויה שלנו ראוי שנברר עם עצמנו את השאלות הגדולות הללו, כמו זכויות וחובות החברים או שאלת אורחות החיים הקואופרטיבים. ביחד נוכל גם לשרטט את הקווים המנחים "לשינוי ב' - השלב הבא של הקיבוץ בעיניי המדינה״ כך ששאלת הקיבוץ המתחדש לא תהיה קיימת עוד וכל הקיבוצים יהיו שווים על רצף, שונים אך בעיקר דומים, רק לאחר שנבהיר לעצמנו מי אנחנו באמת ונסכים על כך, נוכל להרים את הראש אל מול החברה הישראלית בכללותה. 

זה אפשרי? בהחלט - ובתנאי שנלך באופן עקבי וסדור, עם אמונה שלמה בצדקת הדרך, לאורם של ארבעת ערכי מוצא: סולידריות, ערבות הדדית, שותפות ודמוקרטיה השתתפותית. כן, כן, אותם ערכים אשר בזכותם הפכנו את החזון למעשה, היינו אור לאחרים.

בימים כל-כך חשוכים, זהו גם האור אשר שמציף את כולנו, לקראת ימים טובים יותר. אור של תקווה ואחדות לצמיחה מחודשת. אור של חזרה לתכלית הראויה, לחידוד הצביון והערכים המזוהים רק עמנו.

הדס דניאלי ילין:
האתגר המרכזי שלנו כמגזר הוא כמובן הקושי בהתרחבות - המגבלות על הבנייה והקליטה גרמו לכך שאלפי משפחות ממתינות לקליטה בקיבוץ, ולעלויות גבוהות מאוד של בנייה וקליטה כך שנהיה בלתי אפשרי לזוג מורים או עובדים סוציאליים להתקבל לקיבוץ - דבר שמנוגד לערכים שלנו. בנוסף נוצר מצב בו אנחנו מסוגלים לקלוט רק את בנינו ובנותינו ולא מצליחים לפתוח את השורות כפי שהיה תמיד. אלו צרות טובות בסך הכל - עברנו ממשבר דמוגרפי קשה לפני פחות משני עשורים, לצמיחה דמוגרפית מואצת בעשור האחרון, אך משבר הדיור בארץ ונסיקת המחירים לא פסחו עלינו והצפיפות שמדינת ישראל חווה ועוד תחווה משפיע גם עלינו כמובן.

כדי לטפל בכך יש צורך בחשיבה "מחוץ לקופסה" וגם בהתגמשות ואף ויתורים. אין פתרונות קסם - צריך לעבור לבנייה רוויה או לציפוף הבתים, ולעסוק בתכנון לשנים קדימה ברמה התנועתית והקיבוצית. לצערי אני רואה שאנחנו פעם אחר פעם מנסים לעשות את אותו הדבר ולהגיע לתוצאות אחרות. התנועה חייבת תוכנית אסטרטגית בתחום הזה ולכן הדבר הראשון שאעשה יהיה להקים צוות אסטרטגי שמורכב מקולות חדשים בתוך התנועה וגם מגורמים בכירים מחוץ לתנועה כדי שיעזרו לנו לחשוב אחרת ולתכנן נכון את צעדינו.

אנחנו צריכים להסתכל בצורה הרחבה ביותר על הקיבוצים ואתגריהם - אתגרי הפריפריה שונים מאתגרי המרכז וצריך לייצר תכנית סדורה בה כל אחד מהקיבוצים יוכל למצוא את עצמו ולהיעזר בתנועה כדי לבנות לו מסלול צמיחה נכון ומתאים לו, ובעיקר התיאום בינינו, כלל הקיבוצים בארץ, חשוב ביותר וזה תפקידה המשמעותי ביותר של התנועה בהקשר זה.

ובנושא שהעסיק אותנו יותר מכל בשנים האחרונות, נראה שרוב הקיבוצים בארץ בחרו את מסלול השיוך המתאים להם ומתקדמים בדרך שבחרו ולכן צריך לסייע להם להגיע ליעד שהציבו לפניהם ולהתמודד עם האתגרים הנובעים מתהליכים אלה, בדגש על התהליכים הקהילתיים- כיון שבסופו של דבר היעד שלנו הוא קהילות חזקות ומגובשות שנותנות ערך למי שחי בהן, לסביבתן ולמדינת ישראל כולה.