השיימינג של רמי / צָדִ"י. אָלֶ"ף.

שיימינג היא תופעה חברתית מכוערת, הקיימת בחברה האנושית מאז ומתמיד. אלא שכיום, "בזכות" הטכנולוגיה, השיימינג הפך לתרבות חברתית-תקשורתית נפוצה, בעיקר של בני ובנות נעורים. 

יש בה, בתופעת השיימינג, רוע וחיסול חשבונות וקנאה ושקרים וחרמות ושפה גסה והשמצות והעלבות ונידוי. והכל נקי כל-כך, ללא אלימות פיזית כלשהי, בלחיצות אצבע בלבד על מסך הסמארטפון או מקלדת המחשב.

השיימינג של רמי היה שונה. בנוסף לקנאה ולרוע ולהתנשאות ולאלימות המילולית ולהצקות, הייתה בו גם אלימות פיזית שתוצאותיה קטלניות. השיימינג ההוא לא קרה בימינו ואף לחיצת מסך של סמארטפון לא התרחשה בו - הסמארטפונים כלל לא היו קיימים אז כשהדברים קרו, בפורים הרחוק והנורא ההוא של שנת 1962...

***

קלמן פרידמן ואשתו אידה, יחד עם שני ילדיהם, רמי ומינה, הגיעו אלינו לקיבוץ מפולין, לאחר ששרדו את השואה (שכן נוצרי הסתיר אותם במרתף ביתו, כשפלוגת החיפוש הנאצית פשטה על העיירה הקטנה שבה התגוררו). לאחר המלחמה עברה המשפחה לעיר לבוב, אך בשנת 1961, בעקבות התנכלות אנטישמית של שכנים, החליטו קלמן ואידה לעלות לישראל ולחיות חיי קיבוץ. קלמן, שהיה אגרונום בהכשרתו, השתלב עד מהרה בצוות הפלחה והתמנה לאחראי על ההדברה של המזיקים. אידה נכנסה לעבוד במטבח, התגלתה כמפליאה במלאכת הבישול והתמנתה כעבור תקופה קצרה ל'מבשלת ילדים'. מינה בת ה-16 צורפה לקבוצת "צופית" ואילו רמי, בן ה-12 וחצי צורף לקבוצה שלנו, קבוצת "אור".

"זהו רמי, הילד החדש שמצטרף אלינו לקבוצה," הציגה אותו לפנינו ציפורה, המחנכת שלנו, כשנכנסנו לכיתה בבוקרו של יום הלימודים הראשון אחרי חופשת הפסח. "מהיום רמי הוא אחד משלנו, חבר שווה זכויות וחובות כמוכם," הוסיפה ציפורה בקול חגיגי, "ואני מצפה ובטוחה שנקבל אותו לקבוצתנו ולחברת הילדים במאור פנים ובחברות טובה... בהצלחה לרמי ולכולנו!"

הכיסא לידי היה פנוי, וציפורה הפנתה את רמי לשבת לידי. הוא התקרב אליי בהיסוס והושיט לי את ידו ללחיצה, מה שגרם לציחקוקים רמים של כל הכיתה. לחצתי את היד המושטת, חייכתי אליו וידעתי מיד שנהיה חברים טובים.

רמי היה ילד יפה-תואר וגבוה, שעיניו כחולות בהירות ושערו שחור כפחם, שגומות חן הופיעו בלחייו כשחייך ושהבנות של הקבוצה התגודדו סביבו ללא הרף בהפסקות הגדולות. בתוך זמן קצר התבלט בלימודי החשבון, הגיאוגרפיה והאנגלית, אך היה לו קושי רב בלימוד מקצועות השפה העברית ודיבורו נשאר מהסס ועילג במשך זמן רב. ניסיתי לעזור לו ככל שיכולתי, בהסברים בהפסקה הגדולה וגם בעזרה בשיעורי הבית, ולאט-לאט הפכנו לחברים טובים גם מחוץ למסגרת הלימודים. היינו הולכים לבריכות הדגים, לצפות בברווזים ובאגמיות המשייטים להם במים, היינו מכינים יחד שעורי בית, עבדנו יחד במשק הילדים וכשהגיע החורף יצאנו יחד לחפש פטריות בפרדסי הקיבוץ.

אבל בכל מה שנוגע לרמי ולקבוצה, היה הסיפור שונה לגמרי. הימים הבאים שלאחר הצטרפותו אלינו, בניגוד לתקוותה של ציפורה המחנכת, לא היו טובים כלל עבור רמי: התברר שהוריו קוראים לו בשמו הפולני, רומק, שם שהפך מהר מאוד בפי כמה ילדים לכינוי לעג ובוז יומיומי. במיוחד בזו והציקו לו אורי, 'מלך הכיתה', וחבורתו. "רומק-רומק, שתצלול לעומק!" היה אורי מתגרה בו בכל הזדמנות, לקול צחוקם של שלושת חבריו – מיכה, יואב ואהוד. כמעט בכל יום הייתה החבורה מחקה בלעג את דיבורו של רמי, בעל המבטא הזר, ובוקר אחד כשנכנסנו לשיעור, ראינו על הלוח הירוק הגדול כתובת נאצה כנגדו: "בתוך בור חרא בעומק, חי ילד פולני שמו רומק..." אחת הבנות מיהרה למחוק את כתובת הגיר הפוגעת, לפני שציפורה המורה-מחנכת תיכנס לכיתה ותבחין בכתוב.

אורי גם 'הדביק' לרמי את שמו של הגנרל הגרמני-נאצי המפורסם, רומל, ולפעמים הוא או אחד מחבריו היו מקנטרים אותו בצעקות "הייל רומל!" או "הייל רומלק!" (עם סיומת הק' הפולנית) כשהם מצדיעים לעברו במועל יד. פעמיים גם הגיע ויכוח מילולי בין אורי וחבורתו לבין רמי לכדי מכות: פעם ראשונה בשעה שאורי טען שרמי גנב לו את הקלמר (בסופו של דבר התברר שהקלמר נשכח בבית הוריו של אורי), ופעם נוספת, חמורה יותר, שלושה שבועות לפני פורים. היה זה כשארבעת בני הקיבוץ התגרו בו בסוף יום הלימודים, בדרכו הביתה. כשדחף רמי אחד מהם שניסה לחסום את דרכו, התנפלו עליו ארבעתם, הפילו אותו על האדמה והחלו לבעוט בו בפראות. את מעשה האלימות הזה, למזלו של רמי, הפסיק אחד מחברי הקיבוץ שבמקרה עבר ליד מקום הקטטה. ועדת החינוך של הקיבוץ, שהמקרה הובא לידיעתה, פירסמה למחרת גינוי חריף למעשה, וציפורה המחנכת אף הקדישה שיעור שלם לדיון בכיתה על ערכי החברותא של הקיבוץ ו'קבלת האחר'. למרות זאת, לאחר פחות משבוע, התחדשו ההצקות של אורי וחבורתו כלפי רמי. לי עצמי נודע על מה שקרה רק בערב אותו יום של מכות, כשפגשתי את רמי כשהוא חבוש בידו השמאלית, עינו הימנית נפוחה ואדומה ורטייה גדולה על מצחו. כשסיפר לי על התקרית, הייתה אש זרה בעיניו. "הם עוד ישלמו על זה..." אמר בקול קר ומאיים, שהעביר בי צמרמורת.

האם קינאו אורי וחבריו ביופיו של רמי? האם חרה להם שנהנה מחיבת הבנות של הקבוצה? האם רצו להוכיח במעשיהם שהם ילדי קיבוץ מוצלחים ומיוחדים יותר לעומת הילד ה'פולני', הזר והעילג? האם כעסו על כך שצורף לקבוצה מבלי לשאול אותם, מבלי לקבל את הסכמתם לכך?

***

פורים הגיע והתרגשות כולנו הייתה בשיאה, לקראת שלל פעילויות החג על הדשא הגדול: דוכני משחקים למיניהם, דוכן אוזני המן ושתייה קרה, הגרלות, תחרויות ספורט היתוליות ועוד. לסיום כל אלו, בערב, תוכננה מסיבת חג גדולה. אני התחפשתי לקוסמונאוט, בהשראת מסעו המופלא בחלל של יורי גגארין הרוסי בשנה שחלפה, ורמי התחפש לצ'יף אינדיאני בהשראת קרל מאי, הסופר האהוב על שנינו באותם ימים. מחסן התחפושות סיפק לנו את כל צרכינו - חליפת כסף וקסדה שקופה לי, ולרמי כובע נוצות מרשים, קשת וחיצים ותלבושת רפיה מרהיבה. כל בנות הכיתה התחפשו לרקדניות בלט (לקראת הופעת ריקוד במסיבת החג), אורי וחבורתו התחפשו לקאובויים וחלק מהבנים התחפשו לשחקני קבוצת הפועל פתח-תקווה בכדורגל, הקבוצה שכולנו היינו מאוהדיה הנלהבים. תחפושת יוצאת דופן ומקורית במיוחד הייתה ליהודה, שהתחפש לשום דבר: לבגדיו חוברו-נתפרו פקעות שום רבות, ובידיו החזיק כמה גיליונות של עיתון "דבר" והשבועון שלו "דבר לילדים".

בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק, נפתחו הדוכנים על רקע שירי פורים שהושמעו ברמקולים גדולים, והחלה חגיגת הפורים הגדולה של חברת הילדים. היינו בתור לדוכן הבאולינג - הפרס להפלת כל החיילים בזריקה אחת, היה טבלת שוקולד שלמה! - כאשר לפתע שמענו צעקות מכיוון דוכן השתייה הקרה. תוך שניות החלה מהומה סביב הדוכן, כשילדים ומבוגרים רצים לכיוונו וצעקות היסטריות נשמעות מסביבתו: "תקראו מהר לרופא, שמישהו יקרא לרופא!!"...

רמי, מהיר כברק, פרץ לשם בריצה מטורפת כשאני מאחוריו. כשהייתי מטרים ספורים ממרכז מקום המהומה, ראיתי שם לפתע את רמי מזדקף במלוא קומתו, כשהטירוף בעיניו. יללה אינדיאנית מקפיאת דם בקעה מגרונו וראיתי - למרבה זוועתי - שבידו השמאלית, המונפת גבוה באוויר, הוא אוחז ציצית שיער עם פיסת עור אדומה מדם...

עברו כמה שעות עד שהתבררה המציאות המחרידה, תמונת נקמתו של רמי-רומק באויביו מהכיתה: מיכה נפטר באותו לילה ואורי - שקורקף ע"י רמי - יחד עם שני חבריו, אושפזו במשך שבועיים בבית החולים. חקירת המשטרה קבעה, כבר בערב האירוע הקשה, שהארבעה הורעלו בפרתיון. בחקירתו הודה רמי מיד שהוא הרוצח. את הפרתיון לקח ממחסן הרעלים של הפלחה, לאחר שגנב מאביו את המפתח למנעול הכבד שעל הדלת. עוד סיפר לשוטרים שהכין את בקבוק התרעלה יומיים לפני פורים, ושנתן אותו לאחותו מינה - שהייתה, כמוסדניקית, מפעילת דוכן המשקאות הקרים - כדי למזוג ממנו לכוסות המשקה של אורי וחבורתו כשיבואו לשתות. "אם הם יגידו שהריח או הטעם מוזרים," הנחה את אחותו, "תגידי להם שזה בגלל תבלין מיוחד שהוסיפו למיץ, כדי לחזק את הכושר הגופני..." את סכין הקילוף החדה, שאותה החביא בין בגדי תחפושתו ושבה קירקף את אורי, גנב רמי ממטבח הקיבוץ באחת הפעמים שבא לבקר את אימו בממלכתה.

חגיגת הפורים הופסקה ובוטלה כמובן, וכך גם מסיבת פורים חברים שהייתה אמורה להתקיים שבוע לאחר האסון. יומיים לאחר הלווייתו של מיכה, הודיעו קלמן ואידה פרידמן על עזיבת הקיבוץ. בשנים הבאות, כשבגרתי, ניסיתי לברר מה עלה בגורלם של רמי ומשפחתו, אך העליתי חרס בידי. השמועות אמרו שרמי אושפז בבית חולים פסיכיאטרי ושהתדרדר לחיי פשע לאחר שחרורו, אבל שמועות אחרות היו שהוא שוחרר עקב גילו הצעיר והמשפחה כולה עזבה את הארץ והיגרה לאמריקה.

כיום, כאשר התקשורת מדווחת על עוד ועוד מקרים של שיימינג, אני נזכר בשיימינג של רמי, החבר למספר חודשים שלי. למרות מרחק הזמן מימינו אנו, אני עדיין תוהה בצער האם לא עודדנו אז בשתיקתנו, אני וחבריי לכיתה, את ההתנכלות המתמשכת לרמי ואיך יכלו חלק מילדי קבוצתנו, קבוצת "אור", להיות כל-כך 'חשוכים' כלפיו... 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/