מלכת הגשם / מאשקה ליטבק, נגבה

כמו כל שנה, תמיד אחרי הסתיו, מגיע החורף. כשבא החורף בא הגשם.אני מודדת הגשם של התחנה בנגבה.

 כשהוקם קיבוץ נגבה בקיץ 1939, נחמן לוברני ז"ל, היה חקלאי והתחיל בחורף 1939 למדוד את הגשם. לימים הוקמה אצלנו תחנה מטאורולוגית רשמית של מדינת ישראל. יודע כל חקלאי שהגידולים בשדה תלויים בחסדי שמים, בגשם. אלפי דונמים הם שטחים ללא רישות השקיה, והגשם הוא מקור המים לחיטה ולגידולים אחרים. בשנת 2001 הוקמה בנגבה תחנה מטאורולוגית אלקטרונית ראשונה, כל הנתונים ממנה מועברים לשירות המטאורולוגי באמצעות פולסים אלקטרוניים דרך טלפון. אני אחראית על מדידת הגשם במד הגשם הידני, הממוקם חצי מטר ממד הגשם האלקטרוני. אחרי אירוע גשם בשעה שמונה בבוקר מודדת את הגשם ומדווחת לשמ"ט, לעשרות כתובות דוא"ל דרך המחשב שלי, וכיום גם דרך הווסטאפ. עם כל זה, כל מי שרואה אותי בחורף שואל: כמה? למה אין גשם? מתי ירד גשם? כשיש מה לבשר אני אומרת בחיוך רחב את הכמות, כשאין בשורות טובות על כמות גשם שירדה, אני משפילה עיניים. חייבת למדוד בתחנה אחרי כל אירוע, אפילו אם ירד מ"מ אחד.

אחרי שבוע גשום, שבת אחת אני קמה בבוקר, לובשת מעיל, כובע וכפפות, מתחילה לצעוד לעבר התחנה, קור אימים בחוץ ואין גשם, על הכביש שלוליות, ציפורים שותות מים מהן, שקט בחוץ, אף אחד לא מוציא את האף שלו בקור הזה ועוד בשבת. רק אני בדרכי לתחנה למדוד גשם. מוציאה את בקבוק מי הגשם והוא קל מאוד, שופכת טיפות מי גשם למשורה למדוד, רק 0.1 מ"מ. שבת, שמש חורפית כבר שולחת קרניים, כולם ישנים בביתם המחומם, ורק אני לבדי צועדת חזרה הביתה, לדווח על 0.1 מ"מ גשם. באותה שבת אף אחד לא שאל אותי כמה? מהטלפון הנייד שלי, מדווחת במסרון לקבוצת אנשים על כמות הגשם שירדה, לפעמים היו עונים לי - תודה, אבל כשהיו כמויות קטנות של גשם, הטלפון שלי לא קיבל ברכת תודה.

לפעמים היה לי קשה, רטוב וקר למדוד גשם במזג אויר סוער. הייתי מחנה את הרכב ליד השער, לובשת מעיל גשם, לוקחת את המטריה, ומתחילה לצעוד כשמונה דקות בדרך לתחנה. רוח חזקה נושבת, המטריה לפעמים מתקפלת. מגיעה לתחנה, מניחה את המטריה בחוץ, כי אין אפשרות להחזיק בשתי ידיים את בקבוק מי הגשם, המשורה וגם מטריה. מתחילה למדוד את הגשם. המשורה מתמלאת עד עשרה מ"מ ושופכת אותה, שוב ממלאת את המשורה ולא רואה כלום, טיפות הגשם מכסות את המשקפיים שלי, מה לעשות, אין לי מגבים במשקפיים, ובכל זאת מצליחה למדוד עוד ארבעים מ"מ, מכניסה את הבקבוק והמשורה למד הגשם, סוגרת אותו, נועלת את שער התחנה ומחפשת את המטריה שהשארתי בחוץ. זאת עפה לה ברוח לעבר השדה, ככה אני מאבדת כמה מטריות כל חורף.

הבקרים של מדידת גשם בקור של שתי מעלות גרועים יותר. אני חייבת להסיר את הכפפות בעת מדידת הגשם כדי להחזיק טוב את הבקבוק והמשורה. מרוב קור האצבעות שלי כמעט קופאות, לא מצליחה לשים את הכפפות, הולכת מהר לעבר הרכב, הרוח הקרה מצליפה בפנים, מרגישה שעוד מעט האף ייפול לי. נכנסת לרכב, אצבעות ידי קפואות, לא מצליחה ללחוץ על קוד הפעלת הרכב. הטלפון מצלצל ולא מסוגלת ללחוץ על מקש ולענות. משפשפת את ידי במעיל החם, ורק אחרי כמה דקות מצליחה להניע את הרכב.

שלושה חודשיים של בצורת, החיטה כבר נזרעה באדמה, ספטמבר ונובמבר יבשים ללא גשם, בתחילת דצמבר ירדו כמה מ"מ, שבקושי ניקו את האבק. עד שהגענו לפתחה של שנת 2018, ארובות השמיים נפתחו וגשם החל לרדת עם כל הצלצולים של רוח, רעמים וברקים. כאן אני נכנסת לתמונה. מודדת הגשם.

בחוץ קר, רוח נושבת ועוד מעט תעיף את המטריה שבידי בדרכי לתחנה. בינתיים המטריה עושה מאמץ לא להישבר, פותחת את שער התחנה, מגיעה בצעדים קלים למד הגשם, הוא עומד דומם, מחכה שאפתח את המכסה הנירוסטה העליון עם הצינור לתוך הבקבוק. מתחילה להתרגש, האם בקבוק מי הגשמים יהיה כבד או קל. כל כך רוצה שהוא יהיה כבד, מלא מי גשם. מוציאה בזהירות את המשורה, אח"כ את הבקבוק, מרגישה שהוא כבד לפני שאני רואה אותו. שופכת את תוכנו למשורה בת עשרה מ"מ, שופכת, עוד הפעם למשורה, שופכת כך חמש פעמים ועוד קצת. כמות של מעל חמישים מ"מ בעשרים וארבע שעות. שמחה גדולה וקולות צהלה יוצאים ממני ככה באמצע השדה היכן שהתחנה, אף אחד לא שומע אותי, אולי רק ההוא שבמרומים שהיטיב עמנו הפעם גם בלי שאשא תפילה עם מילות קדושה. צועדת כחמש דקות בגשם ורוח לעבר הרכב שלי. מתוך הרכב מתחילה לדווח על כמות הגשם, בתחילה לשמ"ט, קולות צהלה נשמעים מעבר לקו הטלפון, גם הם שמחים יחד אתנו החקלאים, ואני שמחה שהצלחנו לזרוע כמה מאות דונם של חומוס, החיטה החלה לנבוט ועתה קיבלה עוד מנת מים. עכשיו דיווח לקבוצות ווסטאפ.

הראשונים לדעת עובדי גידולי השדה, ורק אחריהם כל השאר. רכבים הנוסעים מולי עוצרים אותי, נו כמה? וכיף לראות את החיוך הגדול, טלפונים מתחילים להגיע אלי, כמה מדדת? אין אחד שעובר לידי בלי שיעצור ושאל כמה? בהנאה גדולה מוכנה לשתף כל מי שרק רוצה לשמוע כמה גשם ירד. הטלפון משמיע קולות של הודעות חדשות. שמחה לשתף עוד אנשים בשמחה הגדולה שלנו. בבית מול המחשב מדווחת לעשרות כתובות דוא"ל את לוח הגשם עם הכמות שמדדתי הבוקר, אח"כ באתר הקיבוץ ובסוף בפייסבוק שלי ובקבוצה של הקיבוץ. דקות מעטות עם הפרסום ברשתות החברתיות, מתחילה לקבל תגובות שמחה ועשרות לייקים, כאילו אני זמרת פופ שיצאה עם שיר חדש. הרגשה נהדרת עם הגשם הזה, יותר מזה הרגשה טובה לשמח אנשים. זה מה שעושה הגשם. יש בי הרגשה של מבשר דברים טובים. כמה גשם ירד.

(בשנות השמונים של המאה הקודמת, למדתי באוניברסיטה הפתוחה קורס מטאורולוגיה. אל תאמינו לתמונות בטלוויזיה כשמראים לכם מכ"ם גשם עם העננים טסים מיוון אלינו. ענן גשם חי רק ארבעים דקות. עננים שרואים אותם בתמונת מכ"ם באים מאתונה, לא שומרים את הגשם שלהם שירד על שדות נגבה, הם הורידו את הגשם בים התיכון. הגשם שאנחנו מקבלים הם מעננים שנוצרו חצי ק"מ בים מול אשקלון, ורוח מערבית הביאה אותם לשדותינו)

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/