"נמשיך ונבצר את כוחנו ואת עצמאותנו, נבטיח את שיגשוגנו כמדינת הלאום של העם היהודי ונזכור את ציווי הנספים".

שר הביטחון, יואב גלנט אמר כי "כמו רבים מבני דורי, גם אני גדלתי על הסיפורים והזיכרונות משנותיה של מלחמת העולם. מאבי מיכאל ז"ל ומאימי פרומה שתבדל לחיים ארוכים, שמעתי לראשונה את אותן שלוש מילים, מילים שהפכו זה מכבר לסמל ולציווי: "לעולם לא עוד". זהו הציווי המלווה אותי לכל אורך שנותיי הבוגרות, כלוחם, כמפקד וכאדם. לכך הקדשתי את חיי - להבטיח ביטחון למדינת ישראל, לעם היושב בציון, ולכל יהודי באשר הוא. נזכור את ששת המיליונים, אחינו ואחיותינו היקרים והקדושים, אשר ניספו בידי הנאצים ועוזריהם, נמשיך ונבצר את כוחנו ואת עצמאותנו, נבטיח את שיגשוגינו כמדינת הלאום של העם היהודי ונזכור את ציווי הנספים".

מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר: "עכשיו זאת המשמרת שלנו. עלינו מוטלת המשימה להיות גם הדוברים של ששת המיליון, שלא שרדו את התופת, נכחדו ונרצחו במכונת השנאה וההשמדה הנאצית. חובתנו לשמור על חוסנה הביטחוני של המדינה ולא פחות מכך, על חוסנה החברתי; על צבא חזק, מודרני ומתקדם אבל גם על אחדות ולכידות חברתית. למרות השוני שמתקיים בתרבות, בתפיסות, בעמדות ובאורחות חיינו נמצא את המכנה המשותף ונבחר בו, על פני זה המפלג והמפריד".

 שישה ניצולים נבחרו להדליק את משואות הזיכרון: דוד סיבור, שמצא מסתור בזמן המלחמה אצל שלוש משפחות נוצריות והיה מאמן נבחרת ישראל בשחייה באליפות עולם שנערכה בגרמניה. יואל פישר, הסתתר כילד בזהות בדויה ולאחר עלייתו לארץ היה מראשוני הטייסים בחייל האויר ומנכל חברת הנפט הלאומית. רחל חנן, נשלחה עם כל משפחתה לאושוויץ, שרדה את צעדת המוות, לאחר המלחמה עלתה ארצה בעלייה בלתי לגאלית ושירתה בפלמ”ח בקרבות הנגב כחובשת. מרטה גורן, נצלה בזכות זוג פולנים חסידי אומות עולם, לאחר עלייתה לארץ  למדה בבית ספר לאחיות, עבדה כאחות ראשית בבית חולים ולאחר מכן לימדה בבית ספר לאחיות. יהודית שוש, נשלחה למחנה עבודה, שרדה את עבודות הפרך והרעב, לאחר עלייתה לארץ עבדה כגננת. דב לנדאו, ניצול אושוויץ, עם הגיעו לארץ ישראל  התגייס לארגון 'ההגנה' ולחם בגוש עציון ובאזור ירושלים. נפל בשבי ונשלח לכלא ירדני, שוחרר לאחר 11 חודשי שבי. מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (במיל') אליעזר שקדי - הוזמן להדליק  את המשואה ה-7, משואת התקומה.  

"אנחנו חיים ברגע היסטורי שבו אנחנו נפרדים מאחרוני ניצולי השואה ונערכים להעברת קולם לדורות הבאים", אמרה איה בן נפתלי, מנכ"לית מכון משואה. "זו משימה היסטורית, ווזוהי המשמרת שלנו – זו האחריות של דור המעבר, של הדור שלנו שאחז בידיהם של הניצולים והבטיח להמשיך לספר. אנחנו במכון משואה מספרים את סיפור החורבן ולצידו גם הפרשה המופלאה של התארגנות הניצולים למחרת השואה. את ההתגייסות להקמת עולם יש מאין והן ברמה האישית והן ברמה הלאומית.  מהם אנו למדים על כוחה של סולידריות בימי מבחן ועל תעצומות הנפש שאפשרו להם לצאת מהשבר הנורא ולבנות חיים מלאי משמעות".

בנושא זה נפתחה במכון משואה בערב יום השואה תשפ"ג תערוכה חדשה- "שנת האפס- 1946-1944- ההתארגנות העצמית של הניצולים למחרת השחרור. התערוכה "שנת האפס" מתבוננת בשנה הראשונה, "הארוכה", של השחרור – מראשית  1944, עם שחרור החלקים המזרחיים של אירופה על ידי הצבא האדום, ועד שלהי 1946. התערוכה מתמקדת בכוחות הנפש וביוזמות שאפשרו לניצולים להתחיל את חייהם מחדש, ומאירה את התפקיד המרכזי שמילאו הצעירים, חברי תנועות הנוער הציוניות, שבן-לילה הפכו למנהיגים, וידעו להוביל אחריהם את ציבור הניצולים להתחלה חדשה. זה הוא פרק שלמרות חשיבותו ההיסטורית והחינוכית – הציבור הישראלי טרם נחשף אליו כיאות.