חג הסיגד - גלגולו של חג

חג הסיגְד של יהודי "בֵּיתא ישראל" (אתיופיה)

פתיח

מאז הופעתו של אלדד הדני בתפוצות ישראל במאה התשיעית, סער הדמיון היהודי וחיכה ליהודים שיבואו מעבר לסמבטיון. הגילוי של יהודי אתיופיה הפרה את הדמיון של יהודים בכל העולם. עם הזמן התברר שהם נותקו ממורשת היהודים שנוצרה במשך הדורות, ואף פיתחו מנהגים משלהם לשמירת זהותם היהודית.

בגלל הניתוק מן התורה שבעל פה, לא נחוגו שם למשל החגים חנוכה ופורים. אך התברר שהם קיימו חג משלהם בכ"ט בחשוון: חג הסיגְד. זוהי מסורת ייחודית ומקורית: הקהילה חוגגת מדי שנה בחג זה את חידוש הברית, כזכר לאמנה שכרתו עזרא ונחמיה עם העם (נחמיה, פרק ט')  בימי שיבת ציון. החג נחוג חמישים יום לאחר יום הכיפורים, בכ"ט בחשוון, וכיום הוא נחוג לא על ההרים באתיופיה אלא כאן בירושלים. עבור יהדות אתיופיה (הרואה עצמה כ"בֵּיתא ישראל"), זהו התגשמות חלום של דורות. החג נחוג היום בכותל ובהר ציון. על פי אופיו כולל הסיגד יסודות ממעמד ה"הַקְהֵל" (דברים ל"א, י-יג)

ביתא ישראל

בעבר היינו רגילים לכינוי "פַלאשים" ליהודי אתיופיה, אך מתברר שזהו כינוי גנאי שמשמעותו: פולשים. הם ראו עצמם כ"ביתא ישראל", להבדיל את עצמם מהכנסייה הנוצרית הנקראת שם בפיהם "ביתא כריסטיאן". באמצעות הכינוי "ביתא ישראל" הם שמרו על זיקתם למורשת עם ישראל ולכיסופים לארץ ישראל. כך הם הנחילו מדור לדור שהם צאצאי עם ישראל לדורותיו  וייחלו תמיד לשיבה לארץ ישראל. חג הסיגד ביטא יותר מכול את הרצון לחזק מדי שנה את הברית עם עַמם ועם רעיון שיבת ציון.

מסורות על היווצרות הקהילה באתיופיה

הניתוק של קהילת יהודי אתיופיה מן התורה שבעל פה וצמידותם רק לתורה שבכתב המחיש לכולם שמדובר בקהילה עתיקה (נוסח התנ"ך שלהם הוא בשפת הגֶעְז, והתורה נקראת בפיהם "אורִית", בדומה למונח "אורַיְיתָא" בארמית). המסורת הרווחת בקרב יהודי אתיופיה מייחסת את מקורם לזיווג בין מלכת שְבא למלך שלמה. בבוא הנסיך מֵנֵלִיךּ לבקר את אביו שלמה, נשלחה עמו משלחת יהודים גדולה לאתיופיה ללוותו ולחיות לצדו, וכך נוצרה הקהילה של היהודים באתיופיה. מסורת אחרת טוענת שלאחר רצח גדליהו בן אחיקם  ברחו היהודים למצרים ומשם לאתיופיה. מסורת של יהודי תימן גורסת שיהדות חִימְיָיר שקיימה ממלכה יהודית בתימן נדדה לאתיופיה לאחר קרוס הממלכה. חוקרים שחיפשו את שרידי עשרת השבטים שגלו בחורבן בית ראשון נטו לראות ביהודי אתיופיה חלק משבטים אבודים אלה. חלק מן החוקרים טוענים שפליטים מִכּת מדבר יהודה היגרו לאתיופיה. הנשיא יצחק בן צבי שהקדיש חייו לחקר נידחי ישראל סבר שהם נצר לגולים יהודים ממצרים, והחיזוק לסברה זו נובע מהדמיון בין התנ"ך שלהם בשפת הגעז  לנוסח התנ"ך שנעשה במצרים בתרגומו ליוונית, "תרגום השבעים". ייתכן גם שיש אמת בכל הסברות הללו, והקהילה נוצרה משברי מהגרים יהודיים לשם בדורות שונים.

אלדד הדני חשף לראשונה קיומה של קהילה זו במאה התשיעית, ובנימין מטודלה סיפר עליהם בספר מסעותיו (המאה השתים עשרה). הרב דוד בן זמרא (במאה ה-16) נדרש לסוגיית מוצאם ולאחר שנפגש עם שבויים יהודיים מקהילה זו, פסק שהם שרידי שבט דן.

מאז המאה התשע עשרה ביקרו שם משלחות מחקר לעמוד על טיב הקהילה. ב-1867 יצא לשם פרופ' יוסף הלוי נציג חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס איזראליט אוניברסל), וב-1904 יצא לשם תלמידו ד"ר יוסף פייטלוביץ. לאחר קום המדינה הקימה שם הסוכנות היהודית בתי ספר לעברית וליהדות. מאז שנות השמונים של המאה העשרים התקיימו מספר מבצעי עלייה, והקהילה ברובה הועלתה לישראל.

הסיגד ומשמעותו

משמעות המלה סיגד: סגידה, השתחוויה. החג במהותו הוא חג של השתחוויה לה', בדומה להשתחוויה בימי עזרא ונחמיה:

וַיפתח עזרא הסֵפר לעיני כל העם, כי מֵעל כל העם היה, וּכְפתחו- עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה' הָאלהים ויענו כל העם אמֵן אמֵן במועַל ידיהם, ויִקודו וישתחוו לה' אפַּיים ארצה ( נחמיה ח', ה-ו).

ויקומו על עָמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהֵיהֶם רביעית היום ורביעית מתוודים ומשתחווים לה' אלהיהם.

 ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות (זכריה י"ד, טז).

הסיגד הראשון בימי עזרא ונחמיה

תיאורו של הסיגד הראשון בתנ"ך משמש ליהודי אתיופיה מקור המנהג שלהם. בספר נחמיה מתוארת העצֶרת של העם בירושלים לכריתת הברית. יהודי אתיופיה אימצו את מנהג חידוש כריתת הברית, אך הם עושים זאת במועד שקבעו כוהני הקהילה מאז ראשיתו של החג: 50 יום  לאחר יום הכיפורים, בדומה לשבועות החל 50 יום לאחר פסח.

הסיגד מזכיר את מתן התורה בהר סיני, כיסוד הברית עם האל, והעם נקרא להיות נאמן לברית זו. בחג הסיגד מחדשים הגולים שהגיעו לארץ בימי נחמיה את הברית. בימי שיבת ציון (הקמת הבית השני)  כינסו  עזרא ונחמיה את העם, קראו בפניהם את התורה ועשו עמם את אמנת הנאמנות לתורה.

וזה תיאור הקטע בנחמיה:

"וּביום עֶשרים וארבעה לחדש הזה נֶאספו בְּני-ישראל בצום ובשַׂקים ואֲדמה עליהם. וייבדלו זֶרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתוודו על-חטאתֵיהם ועוונות אבותיהם. ויקומו על-עָמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום ורביעית מתוודים ומשתחווים לה' אלהיהם. ויקם על-מעלה הלוויים יֵשוע ובני קדמיאל שבניה בני שרביה בני כנני ויִזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם. ויאמרו הלוויים ישוע וקדמיאל בני חשבניה שרביה הודיה שבניה פתחיה קומו ברכו את ה' אלהיכם מן-העולם עד-העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על-כל בְּרכה ותהילה. אתה הוא ה' לבדך, אַתָּ(ה) עשיתָ את השמים שמֵי השמַים וכל צבאם הארץ וכל אשר בהֶם ואתה מחיֶה את כֻּלם וּצבא השמים לךָ משתחווים. אתה הוא ה' האלהים אשר בחרתָ באברם והוצאתו מאור כשדים ושמתָ שמו אברהם. ומצאת את-לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו. ותקֵם את-דבריך כי צדיק אתה. וָתֵרא את עוני אבותינו במצרים ואת-זעקתם שמעת על ים סוף. ותִתן אותות ומופתים בפרעה ובכל- עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הֵזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה. והים בקעת לפניהם ויעברו בתוך-הים ביבשה ואת-רודפיהם השלכת במצולות כמו-אבן במים עזים. ובעמוד ענן הנחיתם יומם ובעמוד אש לילה להאיר להם את-הדרך אשר ילכו בה. ועל הר סיני ירדת ודבר עִמהם משמים ותִתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצוות טובים. ואת-שַבת קָדשךָ הודעת להם ומצוות וחוקים ותורה צִוויתָ להם ביד משה עבדך. ולחם משמים נתת להם לִרְעבם ומים מסלע הוצאתָ להם לִצְמאם ותאמר להם לבוא לרשת את-הארץ אשר-נשאת את-ידך לתת להם" (נחמיה, פרק ט').

יהודי אתיופיה המחדשים את הברית חשו משמעות מיוחדת בקיום המנהג: למרות הסבל הכרוך בשמירה על נאמנות לעם היהודי, הם חשו צורך מדי שנה לחדש את הברית עם עמם ועם תורתם. החג שימש עבורם יום של קריאה לאל להחזירם לארצם, לציון. תפילות החג שחוברו במשך הדורות מדגישות את הזיקה לציון.

סדר היום של חג הסיגד

הקהילה החלה את היום בצום למרגלות ההר (במקומות שונים באתיופיה קידשו יהודים הר קרוב לכפר שלהם, שהיו עולים אליו), בדומה למעמד הר סיני. העם נטהר וכיבס את בגדיו. הכוהנים עלו ראשונים נושאים את התורה, ואחריהם הולך העם. בהגיעם לפסגת ההר עמדו הכוהנים על במה וקראו קטעים מן התנ"ך ותפילות לחג. פרקי התנ"ך היו מעמד הר סיני (שמות י"ט-כ), הסיגד בימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח'-ט'), פרקים ממלכים , מירמיהו, מישעיהו, מדניאל ומתהלים. הקטעים נקראו בגעז שהיא שפת הקודש ותורגמו לאמהרית, השפה המדוברת. בארץ יש כיום גם קריאת הקטע בעברית. הכוהנים קראו את התפילות והברכות של החג, והעם חזר ושינן אחריהם את הפסוקים הקוראים לו להיות נאמן לתורה ולירושלים.

כך התפללו לירושלים (בתרגום לעברית):

בַּשֵׂר לנו, בשר לנו על ירושלים, בשר לנו

בשר לנו, בשר לנו על בית המקדש, בשר לנו

בעניין בית דויד בקשו טוב ושלום לירושלים...

התגעגעתי לירושלים, התגעגעתי

כי יעבדו עמי בתוך ביתי.

 במעלה ההר, פיזר העם זרעי תבואה על האבנים, וכל משפחה קראה את שמות הנפטרים שלה. לאחר הטקס בהר חזרו כולם לבית התפילה, ואז נערכה סעודה גדולה שלֻוותה בשירים וריקודים.

הסיגד כיום

היום נחשפו יהודי אתיופיה לכל החגים שלא נחגגו בארץ מוצאם: חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, ל"ג בעומר, יום העצמאות ויום ירושלים. עם זאת הם מתמידים לעלות להר ציון ולחוג את חגם המיוחד. החג הוא עדיין חג ייחודי להם, אך מי שסקרן ומגלה  כבוד לתרבות של הקהילה מוזמן לחוג יום בשנה את החג המיוחד: חג הסיגד. החג צבעוני וססגוני: הכוהנים (הקייסים) הולכים בגלימותיהם המרשימות נושאים בידיהם מטריות צבעוניות. והם עומדים על במה מוגבהת וקוראים תפילות לפני המון העם. מי שלא ראה סיגד מימיו, יבוא ויחווה שמחה מיוחדת בירושלים. היום מקיימים את החג גם בטיילת שירובר בשכונת ארמון הנציב. לא שמחת בית השואבה היא זו, אך זוהי השמחה המבטאת את הכיסופים לציון, והשמחה כפולה היא כיוון שהיום המתפללים קוראים את התפילות כשהם בציון, ממש בהר ציון.