- כותב/ת :
רותי שבס|
- 27/11/2017
content
דחייה חברתית
רותי שבס
הקדמה
מהי דחיה חברתית –
דחיה חברתית היא סיטואציה בה היחיד מוצא עצמו מחוץ למעגל החברתי בניגוד לרצונו.
ניתן להבחין בין "דחיה חברתית פעילה", הבאה לביטוי בהצקה, לעג, התגרות ועד למצב קיצון של חרם חברתי, לבין "דחיה חברתית פסיבית" המקבלת ביטוי בהתעלמות. (לא תמיד קיימת כוונת דחיה, אך בפועל הילד לא מוזמן לקבוצה).
"חווית דחיה חברתית" הוא מושג נוסף המתייחס לנושא ומשמעו פרשנות סובייקטיבית של היחיד את מצבו. כלומר, חוויה המתהווה בכל פעם שנוצר פער בין מה שהילד רוצה ומצפה לו, לבין מה שהחברה מספקת לו. (לדוגמא: ילדים הרוצים להשתייך לקבוצת ילדים מסוימת , בחווייתם הם דחויים בכל פעם שאינם מצליחים בכך, וזאת, אף על פי, שילדים רבים אחרים רוצים בחברתם).
בהתייחס לדחייה חברתית, קיים הבדל בין "חווית דחיה קצרת מועד" ("ניצני דחייה"), שהיא נורמטיבית וכל ילד מתמודד אתה מזמן לזמן, לבין "חווית דחיה מתמשכת". ניצני דחיה קשורים לאפיזודה נקודתית ולא נמשכים כל היום. (לדוגמא: ילד שלא כיבד חוקים ולכן מסרבים שימשיך להשתתף במשחק.) "חווית דחיה מתמשכת" , כשמה כן היא – נמשכת פרק זמן ממושך והקיצון שלה הוא ה
מדוע חשוב לעסוק בנושא זה?
דחייה חברתית והחרמות הינם אקט של אלימות, המשפיע על ה"קורבן" לא פחות מאלימות מילולית או פיזית. בני אדם בכלל, וילדים ונערים בפרט, מרגישים צורך להיות מחוברים חברתית. המחוברות החברתית בתקופת הילדות והנעורים היא צורך קיומי ומכונן. היכולות החברתיות העתידיות של אדם נבנות באותה התקופה וההתייחסות לנושא הינה קריטית, בהתייחס לצד הנפגע והצד הפוגע כאחד. ככל שנוקפות השנים, להורים ולבית יש פחות השפעה על כישוריו החברתיים של הילד וחברת הילדים ממלאת תפקיד כפול –של הנחלת הכישורים החברתיים, בצד היותה המרחב החברתי המוגן, שהוא לא פחות חשוב ולא שונה ממרחב מוגן של הגוף.
מהן המטרות האופרטיביות (איך עושים את זה?)
הייעוד של הנושא: א. דחייה חברתית הופכת יציבה ככל שעולים עם הגיל ולכן יש חשיבות להתייחסות וטיפול בנושא מוקדם ככל שניתן.
ב. תוכנית ההתערבות תעשה בכמה רמות (בהתאם לסיטואציה): התערבות המתמקדת בילד, התמקדות בקבוצה, התמקדות בהורים ובמשפחה, התמקדות בצוות המדריכים (פירוט בהמשך – "מערך ארגוני").
ניתן לדמות את הקבוצה למובייל, בו קיימת המנהיגות למעלה וכל שאר הילדים משם ומטה במיקומים שונים. וכמו במובייל – כל משב רוח יכול לשנות את שיווי המשקל ואת המיקומים במערך.
המטרות הנגזרות מדימוי זה תהיינה:
- לשאוף לאקלים חיובי בקבוצה – אקלים המתאפיין בפתיחות מחשבתית של הילדים, בגמישות תפקידית ותחושת שייכות. לגבש קבוצה בה מדגישים את הכוחות החיוביים של היחד, על ידי עיסוק בעשייה והתלכדות למשימות משותפות (בניגוד להתלכדות סביב ה"נגד").
- לשים דגש בתכנית החינוכית השנתית למיומנויות תקשורת כמו "מסר אני", "אמפטיה והבנה למה קשה ומניע את זולתי", "הכרה ברגשות הזולת" ונוספים.
- קיום מערכת ברורה של כללים ידועים לכולם ונקיטת עמדה וגישה עקבית כשהם נפרצים.
- להעצים מנהיגים בקבוצה כ"סוכני שינוי" בעיצוב האקלים החברתי, וזאת על מנת לשמר את מנהיגותם ולהפנות את יכולותיהם לאפיקים מועילים.
- להתייחס לדחייה החברתית כאל בריונות ולהביע עמדה נחרצת גם לגבי מה שקורה אחרי שעות הפעילות של מערכת החינוך.
- לעבוד עם הצוותים ולהכשירם לטפל בתופעות של דחייה חברתית. כמו כן לקיים דיונים בצוות באשר לעמדתם העקרונית לגבי חברות ומשמעותה, הבחירה בחברים, אחריותה של מערכת החינוך לגבי מה שקורה אחרי שעות הפעילות וכו'.
- על פי מחקרים – במדדים של רווחה פסיכולוגית, חווית חבר אחד טוב, כמוה כחוויית היותו "מלך הכתה" או "מנהיג הקבוצה". לכן – בהתערבות ברמת הפרט יש לשאוף להגיע למצב בו יהיה לכל ילד לפחות חבר אחד טוב בקבוצה.
- גם במקרים של דחייה חברתית, כמו בנושאים אחרים, יש חשיבות להתייעץ עם אנשי מקצוע שהם חיצוניים למערכת ויכולים להסתכל על התופעה מבלי להיות מעורבים רגשית.
תקציר דגשים ועמדת "שבילים"
- אחד הצרכים הבסיסיים של אדם הוא הצורך בשייכות. הצורך בשייכות, בעצם הגדרתו, חייב להיות באינטראקציה חברתית/תקשורתית אל מול מישהו שייתן מענה לצורך זה.
- חברות הילדים והנעורים בישובים, על שום מה שהן ואיך שהן פועלות, מאפשרות זיהוי התופעה של דחייה חברתית והתערבות מושכלת במיגורה.
- "דחייה חברתית" הינה תופעה המתקיימת על פני היממה כולה ולא מתרכזת בשעות הפעילות בבית הילדים. יש לשים לב לזמני המעברים: ההליכה מהאוטובוס לחברת הילדים/לחדר האוכל, בעת ההליכה מחברת הילדים לבית ההורים וכדומה.
- "דחייה חברתית" מתעצמת בעידן הטכנולוגי והרשתות החברתיות. ילד דחוי מקוון הוא ילד ש"דמו מותר" והשפלתו מתועדת. למערכת החינוך החברתי תפקיד משמעותי במיגור התופעה, גם אם איננה באה לביטוי בשעות הפעילות.
- בכל קבוצה קיימים "סטאטוסים סוציומטריים" (ניתן להבחין בין "מקובלים", "נוכחים", "שקופים" ו "דחויים".) אחת ממטרות ההתערבות בקבוצה היא להגמיש את הסטאטוסים ולאפשר לילדים להתנסות במגוון תפקידים ומיקומים בקבוצה.
- קבוצות מתאפיינות ב"אקלים חברתי" על הרצף שבין אקלים "חיובי" ל"שלילי". קבוצות מוחלשות בעלות אקלים חברתי שלילי, מקבלות על עצמן פעמים רבות כוחם של מנהיגים שליליים. שני הפרמטרים הללו הם הכר המצמיח דחייה חברתית של פרטים בקבוצה.
- על מנהלי החינוך והצוותים להיות ערניים לתופעה של דחייה חברתית ולטפל בה בצורה מושכלת אך בלתי מתפשרת. המסר להורים ולילדים צריך להיות שתינקט כל דרך לא לאפשר לתופעה להתקיים כי "אין מצב שמפנים את הגב" (יעל אברהם). לשם כך, על ההורים להיקרא לשתף פעולה ולהביא לידיעת גורמי החינוך את דבר קיום התופעה, במידה והם נחשפים אליה.
- תפקידו של מנהל המערכת לקיים עם הצוותים למידה והנחייה לקיום פעילויות המטייבות את האקלים החברתי בקבוצה, כאקט של מניעה. במידה ונחשפת תופעה של דחייה חברתית על מנהל המערכת ללוות את הצוות במיגור התופעה בצורה בלתי מתפשרת. במקרים מסוימים אף רצוי כי יערב את יועץ המערכת או שייעזר בעובד הסוציאלי של הישוב.
מערך ארגוני
תכנית התערבות בארבע רמות:
- בתכנית התערבות המתמקדת בילד יוצאים מתוך הנחה שהילד בהתנהגותו מביא על עצמו, לא פעם, את התייחסות הקבוצה כלפיו. בהופיע "ניצני דחייה" בקבוצה, תגובת הילד הדחוי משמעותית ביותר. התנהגות מתריסה מצד הילד, או לחילופין עלבון מופגן, מעוררים בקבוצה אנטגוניזם כלפיו. בהפעלת תכנית ההתערבות מניחים שהילד מתקשה בתפיסה ובעיבוד של רמזים חברתיים, ולכן יש צורך לעזור לו לפתח כלים חברתיים כמו מיומנויות הצטרפות, קריאת מפה חברתית, התחשבות בזולת וכו'.
חשוב לזכור: במידה והילד לא חושב שיש לו בעיה חברתית ומבחינתו הכול בסדר, הוא איננו פרטנר לעבודה פרטנית ובמוקד ההתערבות צריכים להיות ההורים או הקבוצה.
- תכנית התערבות ברמת הקבוצה: מופעלת בד"כ באירועים של דחייה מתמשכת. קבוצות בהם מתקיימת דחייה חברתית מתמשכת, מאופיינות לא פעם באקלים חברתי שלילי, בתחרות סמויה ובנוקשות תפקידית. (נוקשות תפקידית – כשילדים "נתקעים" בתפקידים קבועים כמו המנהיג וסגניו, הילד המרצה, הליצן, השעיר לעזאזל וכו'). לפיכך – מוקד ההתערבות יהיה הקבוצה והתהליכים החברתיים בה באמצעות פעולות חברתיות מגבשות ומטייבות אקלים חברתי.
- בהתערבות השמה דגש לצוות, חשוב לבדוק את עמדת המדריכים וגישתם. האם הם מהמתערבים, או מהדוגלים במתן מרחב ואוטונומיה? האם הם חושבים שזכות הילד לבחור את חבריו ועד כמה יש למדריך אמירה עקרונית וחד משמעית במקרים של דחייה חברתית. בנוסף – חשוב לברר בכל מקרה ומקרה, מה יחס המדריך כלפי " הקורבן" או לחילופין כלפי "המנהיג", ועד כמה אחד מהם, או שניהם, מעוררים גם במדריך אהדה או אנטגוניזם.
- שיתוף הורים: בכל אחת מתכניות ההתערבות חייבת להיות התייחסות להורים, שכן לחוויית הדחיה המתמשכת יש השפעות פסיכולוגיות לא רק על הילד הדחוי, אלא גם על משפחתו. ההורים חווים בעיקר תחושת תסכול וחוסר אונים מאי היכולת, או היכולת המזערית, להתערב ולהשפיע (כשהם מנסים לעשות זאת, מתוך כאב וכוונה טובה, פעמים רבות הנזק רב על התועלת).
תפקיד הצוות לעדכן את ההורים בתהליכים הנעשים ברמה הפרטנית והקבוצתית ולתת להם את התחושה שהם ערניים והנושא מטופל. חשוב שההורים יהיו בטוחים שיש להם על מי לסמוך. יחד עם זאת עליהם להבין שבתופעות חברתיות רצוי ויעיל לטפל בחברה, ופחות במסגרת המשפחה או בין המשפחות.
אתגרים/קשיים והזדמנויות
האתגרים:
- מניעה ראשונית – זיהוי סטאטוסים סוציומטריים בקבוצה כמו גם כוחות חיוביים ושליליים והתערבות בהתאם.
- התייחסות לנוקשות תפקידית – הוצאת ילדים מאזור הנוחות שלהם להתנסות בתפקידים נוספים בקבוצה.
- מיפוי האקלים החברתי בקבוצה על מנת לבנות תכניות התערבות מותאמות (כמניעה או תגובה). לא פעם קשה למדריך לזהות בקבוצתו אקלים חברתי שלילי ותפקידו של מנהל החינוך לשקף לו את זה ולהנחות אותו בבניית תכנית ההתערבות.
- זיהוי והתייחסות לדחייה חברתית המתרחשת בקבוצות החברתיות גם שלא בשעות הפעילות.
ההזדמנויות:
- שינוי אקלים חברתי בקבוצה.
- "לשחרר" מנהיגים שליליים מתפקידם ושימור המנהיגות ע"י הסבתה למנהיגות אחרת ומועילה.
- שיח על משמעות "החברות ופניה הרבות " עם הילדים, כמו גם עם הצוותים.
מדברים עם הצוות על זה
כאמור לעיל, במקרים של דחייה חברתית, ההתערבות תעשה בכמה רמות, בהתייחסות מותאמת לכל מקרה ומקרה.
התייחסות לילד הדחוי, בגלל התנהגותו ה"מושכת אליו אש".
- קודם כל וראשית לכל יש להעביר לו את המסר שלאף אחד אין זכות לפגוע בו ולהבטיח לו שהנושא יטופל. זאת, תוך הקשבה, הכלה והבנה לקושי שלו, עדיין מבלי להתייחס לסיבות שזה קורה לו.
- לשקף (בדיסקרטיות) סיטואציות שבהם התנהגותו עוררה אנטגוניזם.
- לסייע לילד לזהות כוחות העומדים לרשותו ולאתר חלופות חברתיות.
- על פי הצורך והסיטואציה, לתת לילד ה"דחוי", כלים מותאמים להצטרפות, קריאת מפה חברתית, קריאת סיטואציה חברתית וכו'.
התערבות ברמת הקבוצה
- גבולות ומסר ברור שאצלנו בקבוצה "אין מצב שמפנים את הגב".
- למנהיג יש יכולות וכוחות בשימוש מוטעה. חשוב לשמר את מנהיגותו ולהכיר ביכולותיו, אך להפנותם לאפיקים מקובלים חברתית, חיובים ומעצימים. מומלץ – בשילובים משתנים של משתתפים.
- העצמת ילדים כסוכני שינוי עיצוב האקלים החברתי ע"י העלאת רעיונות ושיתופם בקבלת החלטות.
- לא ל"הטיף" ולנאום – התערבות כזו יוצרת לכידות נוספת ונותנת לגיטימציה למארגן הדחייה או החרם. אם רואים לנכון לקיים שיחה, היא צריכה להיות על בסיס פרטני ואישי.
- ללמד מיומנויות תקשורת.
- פעילויות מגבשות ומחזקות אקלים חברתי.
לדוגמא:
- משחק תפקידים בהם לא רוצים מישהו (דחייה). אח"כ מדברים על החוויה ומה הרגיש כל אחד מהצדדים. מה הרגיש הילד המרחיק, מה הרגיש הדחוי ומה הרגישו החברים מהצד לגבי הסיטואציה. למה הגיבו/ לא הגיבו וכו'.
- משימות ופעילויות קבוצתיות כמו "טבלה שיתופית" ליצירת תחושת לכידות על בסיס משתנה. למלא טבלה בקבוצות על פי כמה קריטריונים, כמו: כמה ילדים בכורים בקבוצה?, כמה חיות מחמד יש לכל הילדים? תכנית טלוויזיה אהובה על כולם, מאכל אהוב וכו'.
- תחרויות שונות שהניקוד בהן ניתן לשיתוף פעולה, פרגון עזרה הדדית וכו'.
- אופן חלוקה לקבוצות בזמן פעילות, המנרמלות שונות של כל אחד ואחת בקבוצה (קבוצת הכותבים ביד שמאל, קבוצת כוססי הציפורניים, קבוצת המאחרים, קבוצת המתקשים להתעורר וכו.'
לקריאה:
- אתר "פסיכולוגיה עברית" מאמר של יעל אברהם "אין מצב שמפנים את הגב".
- ספר "ארגון הלא מקובלים" – חנה לבנה.
- ספר "פתאום בעומק היער" – עמוס עוז.
- אתר "בין הצלצולים" של משרד החינוך, בקטגוריית "דחייה חברתית" – ניתן לעשות התאמות מהכיתה לקבוצות בחינוך החברתי.
קבצים מצורפים
דחיה חברתית.doc104 KB
האם הפעילות עזרה לי?
הוספת תגובה חדשה