זוכרים, אוהבים ומנציחים את חללי 7 באוקטובר והמלחמה

בטקס מרגש באנדרטה לחללי הקיבוצים במערכות ישראל ובפעולות האיבה, שביער הקיבוצים במגידו, הונחה אבן פינה ללוחות הנצחה עליהם ייחרטו שמותיהם של 346 בנות ובני הקיבוצים שנרצחו ונפלו מאז ה-7 באוקטובר. שמותיהם של החללים יתווספו ל-3110 חללי הקיבוצים שנפלו מאז ראשית ההתיישבות הקיבוצית ב-1910.

בטקס השתתפו משפחות שכולות, נשיא המדינה יצחק הרצוג, הנהגת התנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ הדתי, ארגוני חללי צה"ל ופעולות האיבה, מ.א מגידו וקק"ל.

נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר ״אנחנו נתונים בעיצומה של מלחמה קשה וכואבת, שבה הקיבוצים שוב מצאו את עצמם בחזית, נושאים מטען נורא של שכול, של מאבק, של טראומה; ושל גבורה. כולם – בארץ ובכל רחבי תבל – נחשפו בשנה האחרונה, ביתר שאת, לעוצמה, ליופי ולעומק של ההוויה הקיבוצית. גם כעת – בעומק הכאב, אני מבקש להזכיר לנו את הרוח הקיבוצית הנחושה, ולהדגיש שהמעמד הזה, הכואב, הוא לא רק לזכרם של אהובינו, אלא גם שבועה: אנחנו לא נרפה עד שנרפא את הפצעים, עד שנתקן את הבית, שיהיה ראוי להקרבה העצומה הזו, ויהיה שוב שלם ואיתן למען הילדים והילדות שלנו. אנחנו כאן – בכל הכוח; ונמשיך לפרוח כאן, בארץ הטובה והאהובה הזאת.

הרצוג ציין "אנחנו זוכרים היום את חובתנו: לשקם ולתקן ולרפא את כל מה שדורש תיקון. בראש ובראשונה, כפי שאמרתי בפתח דבריי: להשיב את החטופות והחטופים, שזועקים אלינו כבר יותר משנה מתוך המנהרות: "הושע-נא". קול דמי אחינו זועק אלינו מן האדמה, ואנחנו חייבים לעשות הכל: להציל אותם ולהביא אותם הביתה! קדושת החיים שזורמת בעורקינו כאומה וכמדינה מחייבת אותנו למלא בדחיפות את הצו האנושי, המוסרי, היהודי והישראלי העליון: ולהשיבם מיד. מי לביתו, ומי לקבר ישראל. עלינו לתת סעד ותמיכה לפצועים בגוף ובנפש; לבנות מחדש בדרום ובצפון, לממש את יצר ההתחדשות של התנועה הקיבוצית. על המדינה מוטלת חובה עליונה– לתת את הגיבוי על כל מובניו ומשאביו – לשיקום מלא ולבניין המוחלט של כל מה שחרב, כולל כמובן הקיבוצים בצפון ובמערב הנגב בכל המובנים. ולהמשיך לתמוך ולחבק את המשפחות השכולות האהובות והיקרות.״

מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה אמר "פנינו שוב לא יהיו אותו הדבר, התחושות והמראות של אותו יום טרגי ילוו את כולנו לעולמים.

נזכור לעד את הדברים שראינו ביום ההוא את החטיפות, את השנאה והרצח, את החורבן בביתנו.

כבר שנה שאנו חשים יום יום את עוצמת הַאסון, את חברנו שנפלו בשדה הקרב, כבר שנה שאנו מתקשים להיפרד מחברנו תממי הדרך שנרצחו בדם קר. כבר שנה ש101 חטופים נמקים ברצועת עזה, וחיילנו נלחמים בגבורה אל מול האויב האכזר. כבר שנה שֶעֶשרות אלפי חברים נמצאים מחוץ לביתם, וחשים את הגלות בארצם, את כירסום הריבונות הישראלית, וכבר שנה שאנחנו לא "עם חופשי בארצנו", ומתהלכים עם תחושת הפקרה הנוראית החודרת את העצמות.

 שמחה הוסיף "המלחמה האכזרית טרם הוכרעה, והשיקום טרם החל, ואיך יתחיל, ש101 חטופים עדיין שם, מופקרים לנפשם. לצד המחיר הנורא, לצד ההרס והאימה, והזוות, נזכור גם את החברה הישרֶאֶלית בשיא תפארתה, את שותַפות הגורל, וברית הייעוד של דורנו. ומתוך כל זה נקום מאבלנו, נזכור ונדחַף אל התיקון, כל אחד בזמנו כל אחת בדרכה, נאחוז בתקווה, ביצירה ובאמונה בלתי מתפשרת ברוח האדם. 346 אנשי קיבוץ נרצחו ונפלו מאז השבעה באוקטובר. כמו בכל מלחמות ישראל גם עכשיו שילמנו את המחיר הנורא מכל, כל אדם חמישי וכל אחד ואחת הוא עולם ומלואו. ומפה דווקא מפה, אני פונה אל אליך ראש הממשלה  – תעשה את כל מה שצריך בכדי להחזיר את החטופים הביתה. אין להם יותר זמן, חייבים להחזירם למשפחותיהם - עכשיו. כאן על לוחות ההנצחה חרוטים שמותיהם של יותר מ 3100 הנופלים מהקיבוצים במערכות ישראל ובהגנה מאז ראשית הקיבוץ. בקרוב יתווספו עוד מאות שמות של חברינו, שנרצחו ונפלו מאז 7 באוקטובר.

ואנחנו עומדים פה, המומים וכואבים, וקוראים ומבקשים מהנהגת המדינה ומראשי מערכת הביטחון, תהיו ראויים לנופלנו, תדאגו שזה לא היה לשווה, ואנחנו חברי הקיבוצים כולם, נמשיך את הדרך, נשוב לשדותינו, לאדמותינו, נשוב לחרוש לזרוע ולקצור, נמשיך לטפח ולהשקות את הגינה בלוע הר הגעש, נעמוד לצד משפחות השכול,  ונשקם מחדש את חבלי ההארץ שנהרסו.

זהו ביתנו וזוהי מדינתנו, ועליה לא נוותר, גם אם היא שינתה את פניה, ונזכיר ונזכור, עד שתפקח את עיניה והאור ישוב להאיר. יהי זכרם של כל הנופלים ברוך.

שרה עברון מזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי: הנחת אבן פינה לקיר הנצחה חדש היא אירוע כואב ועצוב שממחיש לנו יותר מכל את היקף האובדן. הקירות שלא יכלו להכיל את שמות אהובי נפשנו. המחיר הכואב והנורא על עצם קיומנו כעם חופשי בארצנו. המוות אינו מקטלג ומפריד בין זרמים ואורחות חיים, נופלי ונרצחי הקיבוץ הדתי, יחרתו בין שמות נופלי ונרצחי התנועה הקיבוצית כולה. כך חיו, וכך מצאו את מותם, יחד, וכך נזכור אותם. יחד.

כל משפחה ומשפחה נושאת כאב בלתי נתפס שצורב את הלב, אך הבחירה בזיכרון המשותף היא החלטה ערכית, מעצבת, ומחייבת עד מאד, אותנו כחברה. ברית הדמים שנכרתה כאן בין כולנו ועודנה נכתבת, בהתיישבות וחקלאות, בלחימה, בחיים ובמוות, היא ברית הגורל וברית הייעוד המשותפות שלנו.

בפעימתו הראשונה הלב של כולנו רוצה לומר: "תנו לנו לכאוב, ולהתאושש, לאסוף את השברים" אך בפעימתו השנייה הלב מוסיף ואומר: "עלינו להיות ראויים לקורבן הגדול והנורא הזה" לא נוכל רק לכאוב, חובה עלינו לבנות, ולחיות, ולעשות זאת יחד, לזכרם ולזכרן. עלינו לעשות כל שנוכל ולזעוק להשבת אחיותינו ואחינו החטופים ונמקים במנהרות הרשע בעזה. החיים לשיקום והמתים לקבורה, מכאן חייבת להישמע הקריאה לנשיאה רחבה ומשותפת של כל החברה הישראלית בנטל ומכאן תשמע גם האמירה הברורה, נמצא את הכוח לשאת את משא הכאב, האבדן והקושי – עד לניצחון על האויבים שקמו עלינו. אנו חייבים לסלול את הדרך המשותפת! זוהי צוואתם של הנרצחים והנופלים.

אבן הפינה לכותל המשותף הצופה על עמק שכולו התיישבות ועמל כפיים, מצטרפת לשורה של אבנים שהן עדות נצחית להבטחה שלנו לבנותנו ובנינו – אנחנו ממשיכים יחד את המסע. עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה (בראשית לא, נב) אמר יעקב ללבן, ברגעי ההתחייבות הדדית ביניהם, עדות תהיינה אבני הקיר שייבנה, להתחייבות שלנו, כלפיכן המשפחות, כלפי החברה הישראלית ועם ישראל.

אורי אפשטיין מקיבוץ כפר עזה, נשא דברים בשם משפחות הנרצחים. "בין הנרצחים והנופלים, חמישה בני משפחתי האהובים: בני היקר, נטע, אמי, בילהה, גיסי האהוב, אופיר ליבשטיין, מנהיג אמיץ ומסור שנפל על הגנת ביתו וקהילתו בכפר עזה יחד עם גיסי אורי רוסו חבר כיתת הכוננות ששילם בחייו בקרב על הגנת הקיבוץ, וניצן היקר (פיצי), בנו של אופיר שהיה בחדרו בשכונת דור צעיר, רק עשרות מטרים מחדרו של נטע שלי. 

אנו עומדים כאן היום ומתחייבים להנציח את זכרם ולספר את סיפורם. סיפור של קהילות שחיו את חייהם בשלום עם אדמתם, שמאמינות בעבודת כפיים ובערבות הדדית. כל שם שחקוק על האבן הזאת הוא עולם ומלואו, הוא סיפור חיים ומשפחה אוהבת, הוא חלומות והחמצה, הוא כאב וזכרונות. כל שם משאיר לנו אחריו צוואה - להמשיך ולהגשים עבורם את מה שלא יוכלו עוד, לקום ולעשות מעשה, להבטיח לפעול בנחישות למען מדינה טובה יותר ובטוחה יותר, שמקדשת את הערכים עליהם הוקמה, שלא מפקירה אף אדם לגורלו, שמקדשת את ערך החיים, שבה כל אדם שנחטף ממיטתו יודע שיעשו הכל כדי להחזיר אותו הביתה, מדינה שרואה את האזרחים שלה, את הצרכים שלהם, ועושה הכל, אבל הכל כדי שכל אדם יחיה בכבוד, בשוויון ובביטחון בבית שלו.

מאז ימיה הראשונים, התנועה הקיבוצית נקראה למשימות לאומיות הרות גורל. ראשוני הקיבוצים הפריחו שממה, הקימו יישובים בספר, הגנו ועיצבו את גבולות המדינה, התייצבנו, תמיד בראש המחנה.

דווקא מתוך עומק השבר והכאב האישי, כאב של אב שכול וראש משפחה שאיבד אמא, בן, שני גיסים ואחיין אני מביט קדימה אל המשימה שנקראנו אליה - אותה המשימה של ההורים והסבים שלנו - להמשיך את המפעל הציוני-חלוצי של התנועה הקיבוצית, להיות חוד החנית של השיקום וההתחדשות - ודוגמה לתקומה וצמיחה מחדש מתוך השבר הנורא. אותה ערבות הדדית, הדורשת מהמדינה שלנו, מהמנהגים שלנו, להחזיר את החברות והחברים שלנו שנמקים בשבי החמאס למעלה משנה חזרה הביתה למשפחותיהם. חובתה של המדינה שהפקירה, לוודא ששמותיהם לא יצטרפו לקיר הנרצחים כאן מאחורי. אלא שישובו הביתה אל משפחתם וקהילתם שכה מצפה לשובם.  אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנרצחים ומתחייבים להמשיך את מורשתם. ביחד נקים מחדש את הבתים ההרוסים, נשקם את הקהילות, נחזיר את החיים לכל פינה שנפגעה, נזרע את השדות ונצמח מחדש.

....................

גיל לין ראש מועצה אזורית מגידו: השנה, לאסוננו ולשיברון ליבנו, הצטרפו שמות כה רבים אל קיר הזיכרון – שמותיהם של חללי ונרצחי השבת השחורה ושמותיהם של הנופלים במלחמה שפרצה באותה שבת ועודנה נמשכת וגובה מהחברה הישראלית מחיר שאין יקר ממנו, מחיר החיים.

מראשית ימיה היתה התנועה הקיבוצית בחוד החנית של החברה הישראלית. ראשונים להתיישבות, ראשונים לחקלאות, ראשונים להתנדבות, ראשונים להילחם בחזית ההגנה על מדינת ישראל לדורותיה ולצערנו גם הראשונים להיפגע.

גם בשבעה באוקטובר היתה החברה הקיבוצית בקו הראשון, קו הגבול, הקו בו הקימה חבל ארץ לתפארת, וספגה את המכה האנושה ביותר.

כה רבים ורבות מבני ובנות התנועה הקיבוצית נפלו במלחמה, נרצחו, נפצעו, נחטפו מקיבוציהם, מבתיהם, מלב הקהילות הפורחות והנפלאות שהקימו, וליבנו נשבר לרסיסים.

הם היו חברינו, בני משפחותינו, שותפינו לדרך. בתוך האסון והשבר אנו מגלים כל יום עוד ועוד סיפורים בלתי נתפסים על אומץ, מסירות, הקרבה ואהבה. כל שם שנחרט כאן על קיר האבן הוא עולם ומלואו, סיפור של חיים שהיו ואינם עוד.

תהא האנדרטה הזו עדות לכל מי שאבד לנו, התחייבות לזכור ולא לשכוח, לזכור ולספר על קהילות, על חברות, על לוחמים ולוחמות עזים ואמיצים, על עוז הרוח, רוח האדם ששום אויב לא יוכל לה, ומתוך השבר שלא יתאחה נקום ונצמח, ונשתדל, בכל רגע ורגע מחיינו, להיות ראויים לזכרם.

עידן בהט מבית אלפא, אביו של דרור בהט שנרצח במסיבת "נובה" סיפר על בנו,  דור רביעי בבית אלפא, שאהב מסיבות טבע ולימים הוא מינף זאת להקמת עסק לבניית תפאורות למסיבות טבע עם שותפתו לירז. הם זכו במכרז להקמת הבמות והתפאורה למסיבת הנובה וראו בזה פריצת דרך והזדמנות גדולה. דרור לא ישן שבועיים, עבד מצאת החמה עד צאת הנשמה ובנה תפאורה לתפארת. ביום חמישי עבר בבית אלפא, נתן חיבוק לאימו, השאיר את כלבו וירד דרומה עם שלושה מחבריו לבנות את הבמות והתפאורה למסיבה. ב- 6 בבוקר של שבת השבעה באוקטובר חזרו למסיבה. דרור תיקשר עם משפחתו ועם חברים במשך כשעתיים. בשעה 9:19 הוא שלח הודעה אחרונה בה כתב: "תדווחו שאנחנו מתחבאים מתחת לבמה לכוחות שלנו, כי אנחנו מאוד מוקפים". אלו היו מילותיו האחרונות. לאחר מכן נותק הקשר. חיפשתי את דרור במשך היומיים הבאים בבתי חולים וביום שני בצהרים מצאתי אותו בבסיס 'שורה'. הוא הקריא שיר שכתבה אלה – אמא של דרור :

לסיכום - האובדן הזה הוא כל כך נורא ובלתי נתפס, ואני משוכנע שכך מרגישים גם כל הורי נרצחי הנובה האחרים.

בלתי נתפס איך נתנו למסיבה הזו להתקיים נוכח כל המודיעין שהיה ועוד יותר כאשר לפנות בוקר כבר ידעו שמתרחש משהו גדול מעבר לגבול.

בלתי נתפס איך עברה שנה ושום דבר לא השתנה. איך עוד לא הביאו עסקה לשחרור החטופים, לשם מה לכל הרוחות עוד לא סיימו את המלחמה בדרום, ובעיקר בלתי נתפס איך בחלוף שנה, אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה שהוביל אותנו לאסון הנורא הזה עדיין יושב בבטחה במקומו, ואיך מובילי מערכת הבטחון (צבא, שב"כ ומוסד) עדיין בתפקידם.

חייבת לקום מייד ועדת חקירה ממלכתית לחקור את המחדל הנורא הזה, והעובדה שטרם קמה וכלל לא מתקיים דיון בנושא רק מעצימה את האובדן הנורא והכל כך בלתי נתפס.

אסנת וולף נשאה דברים בשם משפחות חללי צה"ל. אסנת היא אימו של עומר וולף מגבעת חיים מאוחד, שהיה סמ"פ בגדוד 51 של חטיבת גולני, והוא נפל בגזרת כיסופים, עליה פיקד באותה שבת נוראית. עומר היה בסיור שגרתי על הגדר. בחפ"ק בפיקודו, היו שלושה חיילים נוספים: שלו דגן, מארו אלם ואיתי זרביב. במשך כשעתיים ניהלו חמישה קרבות מול עשרות מחבלים והצליחו לבלום רבים מהם.  בהתקלות האחרונה עם מחבלים פגע נ"ט ברכב שלהם והכריע אותם. מארו ושלו נהרגו במקום, עומר ואיתי הנהג, הספיקו לפרוק מהדויד, עומר עוד הספיק להסתער ונפל כשלושים מטר מהדוד כשבמחסניתו האחרונה, מספר כדורים בודדים. איתי הנהג נפצע והצליח לחלץ את עצמו.

עומר היה בן 23 במותו. היה לו חשוב לעשות שירות צבאי משמעותי. ההתחלה היתה לו קשה, למרות תוצאות מעולות בגיבוש של גולני. הוא פגש שם את מדינת ישראל שלא הכיר עד אז והתאהב. התאהב בחברים לנשק ובמפקדים, הזהות השונה והפערים הפוליטיים, לא היוו פקטור, אולי להיפך, נראה שהפערים האלה דווקא חיזקו את הקשר האמיץ ביניהם. היה שם חיבור מושלם בין הבחור מהבועה הקיבוצית, לדתיים תושבי השטחים, לבני ישיבות ולאוכלוסיות אחרות. הוא דאג לחייליו. הראה פיקוד בגובה העיניים, מתוקף קסם אישי וצניעות ולא מתוקף הדרגות. חייליו אהבו אותו והעריצו אותו על כך.

מרגע שנולדים ילדינו, נולדים איתם הדאגה וייסורי המצפון.

הדאגה לשלומם וייסורי מצפון על שלא עשית מספיק או לא מספיק נכון.

עם לידתם נולדות גם התפילות לכל מי שאפשר, שישמור עליהם מכל משמר.

החרדות והקושי מתגברים כשהם מתגייסים לצבא.

התחושה הזאת, שההגנה עליהם עוברת בין לילה מהידיים שלנו לידיים אחרות, קשה ומפחידה. פתאום הם הופכים ממוגנים למגינים.

אני בטוחה שהפחד הזה מלווה את כל ההורים, יש המצליחים לשלב אותו בחייהם ויש כאלה שהפחד משתק אותם והם סופרים את הדקות עד לשחרור הבן מהצבא.

 "כאשר יגורנו בא לנו". איבדנו את היקר מכל. סיוט והתגלמות שיא הפחד.

אין דבר נורא לאדם, כמו לקבור את ילדו. המשבר הוא תהומי. מהשבעה באוקטובר אנחנו במציאות אחרת. נכנסנו למשפחה שאף אחד לא רוצה להשתייך אליה, משפחת השכול. אנחנו במציאות שלא ניתנת לעיכול ולומדים לחיות את חיינו מחדש. לאבל חוקיות משלו, החוקיות היא שאין חוקיות. אין יום הדומה לאחר אין שעה הדומה לקודמתה.

כל דבר יכול להיות טריגר שזורק אותנו למחשבות, זיכרונות לכאב העמוק והאינסופי.

תהיו חומלים כלפי עצמכם. יש אינספור דרכים להתמודדות עם האובדן וכולן לגיטימיות.

חייבים להיאחז במשהו... ויש לנו במה.  

באמונה שהנשמה הטהורה של הילדים האלה נמצאת עכשיו במקום טוב.

בתודה על השנים האלה, שהם היו איתנו, גם אם שנים מעטות מידי.

בגאווה על מי שהיו, על שהיו מוכנים להקריב כל כך הרבה עבור המדינה הזו שנלחמת על קיומה. אי אפשר להגזים בחשיבות של הצעירים האלה, בחשיבות של הנכונות שלהם להילחם על קיומה של המדינה שלנו.

הבחירה שלהם בשירות משמעותי, בגיוס לקרבי, נבעה מהחינוך שהם קיבלו בבית, בקיבוץ. אתם הורים יקרים, העברתם להם את המסרים האלה, גם ללא מילים. אנחנו מחנכים אותם לאהבת המולדת, לעזרה לאחר, לתת מעצמם עבור החברה, ובשבועתם בכותל הם אומרים: "...להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.."

אז כן, הם הקריבו את חייהם להגנת המולדת, ובמובן מסויים הם גם הקריבו את חיינו. בלעדיהם החיים אחרים לגמרי. אנחנו צריכים להתחיל וללמוד לחיות מחדש. לחיות מחדש, לצד האובדן הזה, הקשה מנשוא ויש צורך לצקת תוכן חדש לחיינו, תוכן שאין ביכולתו למלא את החלל שנפער בלב, אבל מאפשר איכשהו, לקום בבוקר, כל יום מחדש. הגוף והנפש מלאים בכאב. למדתי איך מרגיש כאב לב. כולכם כבר יודעים שיש כאב פיזי כזה. אני לא רוצה להוסיף לכאב הזה, כעס ובטח שלא אתן לו לנהל אותי. אני לא מתעסקת במה יכול היה להיות אחרת ואיך היה ניתן למנוע זאת ולמה לא היו ערוכים ועוד אינספור שאלות.

זה לא יקדם אותי לשום מקום, זה לא יוסיף לי בריאות ובטח לא יחזיר את עומר.

אני מעדיפה להסתכל על הטוב. ויש הרבה ממנו. אני בוחרת להסתכל על מיטב הבחורים והבחורות שגידלנו והפכו לאנשים בוגרים ואחראים, עם רצון לתרום למדינה בה הם חיים.

אני בוחרת להסתכל על סיפורי הגבורה שהיו, בקרבות שהתנהלו שם, קרבות חסרי סיכוי של מעטים מול רבים ועל אף זאת הם לא וויתרו ונתנו את כל שהיה להם לתת.

אני בוחרת להסתכל על יחסי החברות שנרקמו ועל הערבות ההדדית שהיתה ביניהם. ואני רואה אינסוף אהבה ותמיכה מצד הקהילה, מהצבא, מחיילים ומפקדים ומאנשים רבים במדינה.

אני אמא שבורה וכואבת, אבל גם גאה. נכון, אין חולק על כך שהצבא נכשל באותה שבת, אבל הילדים שלנו בעוז רוחם ובגופם, מנעו אבדות רבות יותר בגוף ובנפש. אני מאחלת לכולנו שנמצא את הכוחות להמשיך הלאה, לא לוותר וללמוד לחיות את החיים החדשים שנכפו עלינו. 

אסיים בהשתתפות בצערכם משפחות יקרות, מחזיקה אצבעות להחלמת הפצועים ומתפללת לשובם של כל החטופים הביתה. ברור לי שזה מה שעומר היה רוצה יותר מהכל, אחרי שלא הצליח לשמור עליהם באותה שבת ארורה. לכל חיילנו אני רוצה לומר, אתם הגיבורים האמיתיים.

אתם שומרים על המדינה שלנו יום יום תחת סכנה מתמדת. נכונו לכם עוד אתגרים רבים, תצליחו והכי חשוב תשמרו גם על עצמכם ותחזרו הביתה בשלום. מחיר האובדן קשה מנשוא. יהי זכרם של אהובנו ברוך.

הטקס הסתיים בשירת התקווה.