"מה יש, קצת אש" - טקסט לל"ג בעומר

מבין חגי הלוח העברי, דומה כי אין עוד חג שהילה של מסתורין אופפת אותו כמו ל"ג בעומר. בניגוד ליתר החגים, אין לל"ג בעומר אזכור במקורות המכוננים של ההלכה והאגדה: המקרא, המשנה, התלמודים וספרות המדרשים. התורה, כידוע, מצווה על ספירתם של 50 הימים שבין חג הפסח לחג הביכורים, אולם אין בה הנחיות למנהגי אבלות והימנעות מנישואים בימים אלו, וממילא גם לא למעמדו המיוחד של היום ה-33.

האזכור הראשון בכתובים של ל"ג בעומר כחג מופיע רק בימי הביניים, בשלהי המאה ה-12. ב"ספר המנהיג" של רבי אברהם בן רבי נתן הירחי, קושר המחבר את אופיו החגיגי של ל"ג בעומר עם אגדה המופיעה בתלמוד, ולפיה 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא מתו בימים שבין פסח לחג השבועות. רבי אברהם מביא בחיבורו שמועה שלפיה נפסקה מיתתם ביום ה-33 לספירת העומר, ומכאן ייחודו.

מסורת מאוחרת יותר קושרת בין חג החתונות והמדורות לפטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, ולתורת הסוד שגילה לתלמידיו ביום מותו. אף שתאריך פטירתו של רשב"י אינו מוזכר בספרות היסוד היהודית, לרבות ספר הזוהר המיוחס לו, המביא את תיאור יום מותו, התקבעה מסורת זו כבר לפני מאות שנים במנהג להתכנס בחג בקברו שבהר מירון. מקובלי צפת במאה ה-16 בראשות האר"י, שפיתחו את תורת הסוד הקבלית והפיצוה, העניקו לחגיגה במירון משנה תוקף. המנהג להדליק מדורת שמן בראש ציון הקבר יוחס, לשיטתם, לאורה המזהיר של תורת הסוד שהתגלתה מפי רשב"י ביום י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר.

הופעתו של ל"ג בעומר אי משם בימי הביניים, והישענותו במידה רבה על מנהג איסור הנישואים בימי ספירת העומר, שימשו בסיס להשערות שונות על מקורות החג. המשותף לכולן הוא המחשבה שלפיה המסורת המקראית והחז"לית העדיפה להעלים מלוח השנה העברי מסורות, מנהגים וחגים קדומים, שלא עלו בקנה אחד עם הרוח המונותיאיסטית, האנטי-פגאנית.

השערה אחת מצביעה על העובדה שהמספר 33 מופיע במסורת המקראית רק פעם אחת, בפרשת תזריע בספר ויקרא. הפרשה, הפותחת בענייני לידתו של תינוק, קובעת כי ב-33 הימים הראשונים שלאחר הלידה מצויה האם בתהליך היטהרות: "אשה כי תזריע וילדה זכר... ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" (ויקרא י"ב, ב'-ד').

כך, אם הנפתה של אלומת השעורים בראשית ספירת העומר מסמלת לידה מחודשת של התבואה על ידי אמא אדמה, ייתכן שהענקת מעמד חגיגי ליום ה-33 מהווה ביטוי סמלי להשלמת היטהרותה של האדמה לאחר הלידה האביבית של הטבע. בתפישה הפגאנית, הקושרת באופן הדוק בין טקסים של היחיד והקהילה ובין הטבע, הטאבו על נישואים בימים שבהם הבריאה כולה מצויה בתהליך היטהרות מן הלידה יכול להיתפש כדבר ברור והכרחי. האדם, בהימנעותו מן הנישואים, מזדהה עם הבריאה ומעצים את תהליך ההיטהרות של "אמא אדמה".

אם יש בסיס להשערה זו, ברור מדוע המסורת המקראית המונותיאיסטית והמסורת החז"לית שבאה בעקבותיה, בחרו לדחוק את רגליו של היום ה-33 לספירת העומר אל מחוץ לגבולותיהן. ועם זאת, הופעתם המחודשת של האיסור על הנישואים והיום החגיגי שבו האיסור נפסק, מאות שנים לאחר חתימת הקאנון המקראי, מלמדת כי המאמץ המונותיאיסטי עקר את טעמי המנהגים אך לא את גופם.

כך הלך היום ה-33 לספירת העומר והתפתח כמעין חג: יום חולין שאסור בתענית והספד, ויש לנהוג בו מעט שמחה. בקהילות אשכנז הודגשה שמחה זו בצד החמרה בדיני האבלות של ספירת העומר - זכר לפרעות שהתחוללו באותן הקהילות בעת מסעי הצלב. פנקסי הקהילות באשכנז במאות ה-17 וה-18 מעידים על השבתת הלימודים בל"ג בעומר והוצאתם של התלמידים אל חיק הטבע לטיולים ומשחקים, ובהם המשחק בחץ וקשת.

התפתחות נוספת בעלילות החג היהודי הצעיר ביותר (למעט יום העצמאות כמובן) נגרמה בזכות התרבות הציונית, שבחרה בל"ג בעומר כזירה מרכזית לטיפוח דמותו של בר-כוכבא ולסיפור המרד שנכשל נגד השלטון הרומי. כשם ששתי המסורות הוותיקות של החג הופיעו אי משם ונקלטו בלב העם ללא תימוכין בספרות חז"ל, כך גם המסורת החדשה שקשרה בין החג למרד בר-כוכבא הכתה שורשים בדורות האחרונים, ללא כל עוגן במקורות. היציאה לטבע, תחרויות הספורט ומשחקי המלחמה שאיפיינו את החג עוד קודם, שימשו לו תפאורה הולמת. כך, לא פחות מ-1,800 שנים לאחר המרד שנכשל, הפכו ניצחונותיו של בר-כוכבא, השנויים במחלוקת, לטעמו הבולט של החג בגלגולו הישראלי.

המסורות האירופיות על חגי מדורות בבוא האביב השתלבו במנהג של הדלקת מדורת שמן בהר מירון ובתרבות הקומזיץ הישראלית, והעמידו את המדורה במרכז החג. בין אם מנהגים אלו שרדו בתוך הקהילות היהודיות ובין אם הם חדרו אליהן מחדש בהשפעת הסביבה הנוכרית, ברור כי היה להם כוח הישרדות מרשים.

מכיוון שזה דורות האיום על האמונה המונותיאיסטית היהודית אינו נשקף מאותן גישות המייחסות לאדם יכולת להשפיע על הטבע באמצעות פולחן, ייתכן שהגיע הזמן לחשוב על התפתחות צנועה נוספת בעלילתו של ל"ג בעומר.

בעידן שבו גוברת ההכרה בכוחה הדרמטי וההרסני של האנושות להשפיע על הבריאה כולה ומעמיק ניכורו של האדם האורבני מן הטבע, מן הראוי לחזק את היסודות הדתיים והתרבותיים, המעצימים את רגישותו של האדם למתרחש סביבו. הפיכתו של ל"ג בעומר לרגע נוסף בלוח העברי, שבו אנו נקראים להבחין במאמציו של הטבע לחדש את עצמו, הולמת את האתגר הסביבתי שהיהדות, כמו כל תרבות אחרת, חייבת להיענות לו. בתרבות דתית, המדגישה את ההתכנסות המשפחתית הביתית ואת ההתקהלות בבתי התפילה כמוקדי החגים והמועדים, יכול ל"ג בעומר להדגיש דווקא את היציאה אל הטבע, גם במובן הערכי והרגשי.

המנהג, התמוה במקצת, של שריפת מכל הבא ליד, פחות מתאים לכך. אבל גם הוא הזדמנות טובה להנחיל לדור הצעיר מעט תובנות סביבתיות על מצוות "בל תשחית" בהקשר של פגיעה בנוף ובאיכות האוויר. אם רבי עקיבא ותלמידיו, רשב"י ובר כוכבא הופיעו להם פתאום בשמי החג, אולי יש סיכוי גם לניסיון להחזיר את אמא אדמה למרכזו.

גלעד קריב 23.05.2008 "הארץ" http://www.haaretz.co.il/1.1558689