מגדר ומיניות

מגדר ומיניות – רקע

מגדר (gender )– ההגדרה החברתית-תרבותית של נשיוּת וגבריוּת, שהוא הבדל נרכש המבוסס על הבניות חברתיות הקשורות ליחסי הכוח החברתיים (בעברית - גדר, הגדרה).

התפיסה הראשונית של ההבדלים בין המינים הייתה תפיסה, שהתייחסה לחלוקת התפקידים בין גברים ונשים, וההנחה הייתה שחקיקה שוויונית תאפשר השתתפות שווה של נשים וגברים בסדר החברתי הקיים.  בשלב השני של הביקורת הפמיניסטית, התגבשה התפיסה שמדובר בהבנייה חברתית עמוקה יותר, היוצרת משטר דעת ותפיסות של הסדר החברתי, לכן דרוש איתור המנגנונים המבנים את העולם ומשעתקים אותו.  בסיס משטר הדעת הממוגדר מעוגן בחברה הפטריארכאלית, הבנויה על שליטת הגברים במיניות וברביית האישה, ושליטה על נשים וילדים ככוח עבודה ומשאב חליפין. בחברה הקפיטליסטית המודרנית  התגלגלו תפיסות אלו לחלוקה היררכית בין המינים, לפיה הנשים שייכות מרחב הפרטי – המסורתי חסר השכר, והגברים למרחב הציבורי – המודרני והמתגמל כלכלית. לכן, כאשר הנשים נכנסות לתחום הציבורי הן נכנסות כשוליות ונחותות, ובהתאם חוות קונפליקט תפקידים מתמשך.

בישראל (כמו בעולם), נשים עובדות יותר ומקבלות שכר נמוך יותר, כאשר בתנאי השכלה שווים, המגדר מסביר את ההבדלים יותר טוב ממוצא או לאום. כדי לשמור על המבנה המפלה של עולם התעסוקה, מוגדרים חלק מהעיסוקים כנשיים – ובאלו לנשים קל יותר להיכנס, והתנאים יותר נמוכים. גם הצבא ממוגדר, כאשר התפקידים המרכזיים, אותם ניתן להמיר לתפקידים נחשקים בשוק הכלכלי הם לגברים, ותפקידי הסיוע המשניים לנשים. תמונה זו חוזרת על עצמה בפוליטיקה, בספורט, בספרות, ובאקדמיה.  בישראל, מספר כוחות תומכים בהמשך וחיזוק ההפליה וההבחנה המגדרית: מורשת פטריאכלית יהודית ומוסלמית, הסדרי סטטוס קוו הנותנים לגופים דתיים סמכות לגבי נושאי אישות ומעמד נשים, האדרה הצבאית הנובעת מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי, והתפיסה הציונית לאומית המעניקה לנשים תפקיד כאימהות האומה ורחם לאומי.                                                                    

(מתוך: הרצוג, ח. (2007), מגדר. מתוך: רם, א. וברקוביץ, נ. (עורכים), אי/שוויון, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע. 220-227.) 

זהות מינית ונטייה מינית

מאז ומעולם היו, כנראה, גברים ונשים שנמשכו רגשית ומינית כלפי בני מינם. אולם המונח "הומוסקסואליות" הופיע לראשונה רק בשנת 1869 בגרמניה. מרבית העוסקים בנושא מקבלים באופן טנטטיבי את ההגדרה הבאה: "הומוסקסואליות היא תופעה שבה יחידים נמשכים בעיקר לבני מינם כדי לספק את צורכיהם הרגשיים והמיניים". זהות הומוסקסואלית מתייחסת לתפיסת היחיד את עצמו כהומוסקסואל או כלסבית, בסיטואציות רומנטיות ומיניות. יש להבחין בין הומוסקסואליות לבין התנהגות הומוסקסואלית. אימוץ של זהות הומוסקסואלית מערב מרכיב קוגניטיבי, שבדרך-כלל מזוהה עם סגנון חיים מסוים; התנהגות הומוסקסואלית יכולה להיות אירוע מזדמן שאין עמו מחויבות לסגנון חיים.

גישות שונות ניסו להתמודד עם השאלה מהו הגורם להומוסקסואליות, ומבחינות רבות ניתן לראות בהן ביטוי נוסף של הוויכוח המסורתי בין תורשה וסביבה. יש המעמידים את ההסברים כקשורים למערך נפשי-משפחתי חברתי; יש הרואים בהומוסקסואליות תוצר של גורמים ביולוגיים; וישנם המייחסים את התופעה לאינטראקציה בין שתי הישויות, כשבתקופות מסוימות מתחזקת גישה אחת או האחרת.

על בסיס ממצאים ממחקריו, שנערכו בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים, טען אלפרד קינסי, כי מיניות האדם ניתנת לתיאור כרצף. כלומר, אין היא עניין קוטבי של שני קצוות: הומוסקסואליים מחד גיסא והטרוסקסואלים מאידך גיסא. "סולם קינסי" המפורסם כולל 6 דרגות (כאשר 0=הטרוסקסואל ו-6=הומוסקסואל בלעדי). מרביתם של בני האדם, טוען קינסי, ממוקמים על פני רצף שנע בין 0 ל-6. מתוך מחקריו של קינסי עולה שכ-10% מן האוכלוסייה הנם הומוסקסואליים. בשנים האחרונות הועלו אומדנים אחרים לגבי שכיחות ההומוסקסואליים בחברה, שנעים בין 2 ל-4 אחוזים. את ההבדלים באומדנים נוטים החוקרים לייחס לדרגת החומרה של ההגדרה. האם מדובר במחשבות ובדמיונות או בהתייחסות להתנהגות מינית עכשווית? מכל מקום, מבחינה מספרית - הטרוסקסואליות היא הנורמה.

בשנת 1973, קבע ארגון הפסיכולוגים האמריקאי שהומוסקסואליות איננה תופעה פתולוגית. הערך "הומוסקסואליות" הוצא מתוך ספר הפתולוגיות וההפרעות הנפשיות (DSMIII).

(מתוך: משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית - http://cms.education.gov.il)

המיתוס של "מיתוס היופי"

ב-1991 פרסמה נעמי וולף ספר רב השפעה בשם "מיתוס היופי". הטענה המרכזית בספר הייתה שיופי חיצוני הוא מושג תרבותי שמשמש לדיכוי נשים. על פי הטענה הזו אין דבר כזה יופי נשי אוניברסאלי, החברה מייצרת מיתוס יופי כזה, שהוא צר בהגדרתו, ומשכפלת אותו שוב ושוב דרך דימויים תרבותיים שונים כמו טלוויזיה, קולנוע, פרסומות וכו'. בגלל שהדימויים הללו אחידים, פחות או יותר, ובגלל שלטענתה אין דבר כזה יופי אוניברסלי, אזי בהכרח יש כאן הגבלה חמורה מאוד על נשים שמשתעבדות ליופי הזה, ומנסות בכל כוחן להיאחז בו (על ידי ניתוחים פלסטיים ותעשיית היופי בכלל).

אין שום ספק שישנם מרכיבים תרבותיים שמשפיעים על תפישת היופי (למשל, המשיכה לנשים רזות היא בהחלט תוצר תרבותי), אבל הטענה המרכזית שאין מאפיינים אוניברסאליים של יופי פשוט לא נכונה. באופן עקרוני, כשמדברים על יופי חיצוני נשי, הסממנים האוניברסאליים של יופי נועדו להעיד על פוריות האישה ועל בריאותה. מכיוון שפוריות האישה מוגבלת מבחינת טווח הזמנים שלה בהשוואה לזו של הגבר, פותחו בתהליכים קו-אבולוציוניים סימנים לפוריות כזו. גיל צעיר היא הדרך הטובה ביותר לדעת שאישה פורייה. אין זה מפליא לפיכך שברגע שנערה הופכת לבשלה מינית היא גם הופכת לאטרקטיבית יותר מבחינה חיצונית. הנשים היפות ביותר הן כאלו שבסוף גיל העשרה עד תחילת שנות ה-20. הסיבה לכך היא שלנשים בגילאים הללו הן הפוריות ביותר ויכולות להיכנס להיריון בקלות הרבה ביותר. כמו כן, הגילאים הללו הם זמן מצוין לבנות יחסים לטווח ארוך, שבהן אפשר להביא עם אותה אישה ילדים רבים, כמו גם להיות בטוחים שאין לה ילדים משלה בשנות ה-30 חלה ירידה באטרקטיביות החיצונית של נשים, וירידה חדה יותר מתרחשת אחרי גיל 40 בחפיפה לזמן הפסקת הווסת.

בחלק מהתרבויות הדגש המרכזי יהיה על יופי נשי, אבל בחלק ניכר מהחברות יהיה דגש על יופי חיצוני גברי בדיוק באותה מידה, ויהיו חברות שידגישו יופי חיצוני גברי יותר מנשי. המודל האבולוציוני שמבוסס על ברירה מינית ישער שברוב מוחלט של החברות הדגש המרכזי יהיה על יופי חיצוני נשי, מכיוון שהוא מעביר מידע חיוני על פוריות האישה.

על מנת לבדוק את הנושא, אספו החוקרים אגדות עם מ-90 תרבויות שונות ברחבי העולם. התרבויות הנכללות במחקר מגיעות מכל היבשות המיושבות ומתקופות היסטוריות שונות. אלו תרבויות ששונות אלו מאלו בצורה קיצונית מכל היבט אפשרי (אקולוגיה, הרכב אתני, אמונה דתית, מבנה פוליטי, מורכבות תרבותית ועוד). רובן ככולן הן תרבויות של שבטיות, פרה-תעשייתיות. השימוש באגדות עם נעשה מכיוון שהן משקפות בצורה טובה את הנורמות בחברה הנדונה. מבחינות רבות, זו דרך "נקייה" וניטראלית יחסית, לקבל מידע על חברה מסוימת שלא דרך המשקפיים המוטות של אנתרופולוגים שחוקרים את החברה. זו גם דרך מצוינת וזולה לקבל מידע על תרבויות רבות בו זמנית. בנוסף, האוסף כלל בעיקר אגדות עם מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, הרבה לפני שחלק גדול מהחברות יצרו קשר עם אנשים מהמערב, והושפעו מאידאל היופי המערבי (אם קיים כזה).

בסך הכל, היו ברשות החוקרים יותר מ-16,000 דפים, או יותר מ-8 מיליון מילים. החוקרים השתמשו בשיטה הנקראת ניתוח תוכן, על מנת לקבל מדדים כמותיים שהם ברי השוואה. הם יצרו רשימה של 58 תוארי השם, שנועדו לתאר יופי או כיעור. כך למשל מילים כמו "נראה טוב", "סקסי", ו"יפה" מתארות מישהו יפה, בעוד מילים כמו "מכוער", "מעוות", "דוחה" מתארות אדם מכוער.

ועכשיו לממצאים: ראשית, היו פי 3 התייחסויות לגברים מאשר לנשים מה שמשקף את הבולטות הגברית באגדות העם. שנית, ב-75 מתוך 90 התרבויות היו יותר התייחסויות ליופי חיצוני נשי בהשוואה לגברי. מעבר לכך, בכל השוואה שנעשתה היו פי 6 התייחסויות חיוביות ליופי חיצוני נשי בהשוואה לגברי. התוצאות מראות בצורה חזקה שיש דגש גדול הרבה יותר על אטרקטיביות נשית וסותר את הטענה שהשפעות חברתיות יגרמו להתייחסויות שוות או מוטות לצד הגברי בתרבויות רבות.

כמובן שזה לא הופך את תעשיית היופי לטבעית או הכרחית, או כזו שלא ניתן לעשות נגדה שום דבר. אבל אם אנחנו רוצים לצאת כנגדה, רצוי לעשות את זה בצורה מושכלת תוך הבנה אמיתית של התופעה. אחת הדרכים לעשות זאת היא פשוט ללמד גברים ונשים כאחד מאיפה נובע הצורך שלהם לשים דגש כל כך חזק על יופי. במידע כזה יש ערך, כי אנשים יכולים להבין שהמחשבות וההתנהגויות שלהם אינם בהכרח לא רציונאליים והם אינם בובות שהחברה משחקת איתם כרצונה, אלא בני אדם בעלי תחושות ורצונות שטבועים עמוקות בהיסטוריה האבולוציונית שלנו ושחברה המודרנית מוציאה מכל פרופורציה. אם נשים בחברה של ציידים לקטים התחרו כנגד עשרות או אולי מאות נשים אחרות על תשומת ליבם של גברים, בחברה המודרנית נשים נאלצות להתמודד עם מיליוני נשים שהן בכלל לא מכירות שמשקיפות אליהן מכל מגזין אפנה או שלט חוצות. עם זאת, הנקודה היא שהדימויים הללו אינם שרירותיים ויש סיבה למה מפרסמים משתמשים בהם. הכרה של הסיבות הללו יכולה לעזור, לפחות במידת מה, בהתמודדות עם הבעיה.

(הומו סאפיינס פסיכולוגיה אבולוציונית, מדע, בני אדם, וספקנות-http://greengross.wordpress.com)

"להיות רזה בכל מחיר"

מבט חטוף בפרסומות בטלוויזיה מאפשר לנו לקבל את המסר העיקרי על המסך: תהיו רזות. הרצון להיות רזה בכל מחיר זו בעיה קשה במיוחד אצל נערות. על הפרעות אכילה והדרכים למניעתן

 רבות מאיתנו מסתכלות בראי וחושבות מייד מה היו רוצות לשנות בגופן, כיצד היו רוצות להיראות, ולמי היו רוצות להידמות.

אידיאל היופי המציץ מכל שער מגזין, מפרסומות בטלוויזיה, מהדוגמניות בשלטי חוצות, וכמעט מכל מגישת טלוויזיה שעונה על קריטריונים אדוקים של יופי וגזרת גוף, גורמים לרבות מאיתנו, לרצות להידמות לדמות הנשקפת אלינו דרך תרבות היופי. העיסוק בגוף מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בבנות ובנערות שנמצאות בשלב גיבוש האישיות ודימוי הגוף.

בעידן הפוטושופ בו המודל לחיקוי לא רק קשה להשגה אלא אף לא מציאותי, ובימים בהם בנות רואות בכוכבות הטלוויזיה מודל לחיקוי יותר מאימותיהן, לא פלא שהפרעות האכילה מתעצמות ונמצאות בעליה מתמדת.

המחשבה: "אם הייתי כמו הדוגמנית המדהימה בפרסומת, שבטח יש לה חיים נפלאים ומאושרים...הייתי משיגה כל דבר בחיים...היה לי בן זוג מדהים...בית גדול...חיים טובים", מובילה נערות רבות לתסכול תמידי ממראה גופן.

מהי הפרעת אכילה? לרוב, הפרעות אכילה הינן סימפטום של בעיה או מגוון של בעיות רגשיות נפשיות, שמתבטאות בצורה של הרס עצמי דרך הגוף. הפרעות אכילה שאובחנו כפתולוגיות עונות על ההגדרה של מחלה לכל דבר, ולו בשל התהליכים ההרסניים שיש להם על הפרט, על הפגיעה באיכות חייו, בריאותו והיותם מהווים סכנת חיים של ממש. בשיח על הפרעות אכילה לא ניתן להצביע על גורם אחד כמחולל המחלה, אלא בשילוב של פקטורים התנהגותיים, רגשיים, פסיכולוגים וביולוגיים כימיים.

(ליאת טל מרגלית – הפורטל לבריאות ויופי -  http://www.beok.co.il)