יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה - על המועד

הקדמה

ייעודו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא התייחדות של אזרחי ישראל עם זכר הנופלים במערכות ישראל, אשר בזכות הקרבתם המדינה קיימת. יום זה מצוין מדי שנה בשנה בד' באייר או בסמוך לתאריך זה, ותמיד יום אחד לפני יום העצמאות, כדי לסמל ולהדגיש את הקשר שבין הנופלים ומסירות נפשם ובין תקומת מדינת ישראל. הכנסת עיגנה יום זה בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ"ג 1963- . בשנת 1980 תיקנה הכנסת את שמו של החוק ואת ייעודו: "יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא-הגנה לישראל" – שם החוק עד 1980 – שונה ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". משמעות התיקון היא שביום זה מעלים לא רק את זכרם של הלוחמים שנהרגו מאז קום מדינת ישראל אלא גם את זכרם של חללי מערכות ישראל שנהרגו טרם הקמת המדינה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתייחדים גם עם זכרם של חללי כוחות הביטחון משורות המשטרה, המוסד ושירות הביטחון הכללי. ראשיתו של יום זה בשקיעת החמה, וסיומו בצאת הכוכבים למחרת. אירועיו נפתחים בצפירת דומייה של דקה אחת הנשמעת בשעה 20:00 ברחבי הארץ. הטקס הממלכתי הפותח את יום הזיכרון נערך מדי שנה בשנה ברחבת הכותל המערבי בירושלים, במעמד נשיא המדינה והרמטכ"ל. עצרות התייחדות נוספות נערכות ברחבי המדינה. למחרת בשעה 11:00 נשמעת ברחבי הארץ צפירת דומייה של שתי דקות, ואחריה נערכים טקסי זיכרון ממלכתיים בכל בתי-הקברות הצבאיים, בהשתתפות המשפחות השכולות, אישי ציבור ונציגי הממשלה, המשטרה וכוחות הביטחון. טקס הזיכרון המרכזי נערך בחלקה הצבאית בהר הרצל.
בטקסים המתקיימים בבתי-העלמין הצבאיים מורידים את דגל המדינה לחצי התורן, אומרים תפילת "יזכור" מיוחדת ליום זה, איש ציבור – שר בממשלה או חבר הכנסת – נושא דברים, חזן צבאי שר את
תפילת "אל מלא רחמים" ונציגי מוסדות וארגונים מניחים זרים על קברי החללים. על-פי רוב, הטקס מסתיים במטחי כבוד של משמר צה"ל. אירועים נוספים נערכים ליד אנדרטאות לזכר הנופלים, באתרי זיכרון, בבתי "יד לבנים", במוסדות חינוך, במוסדות ציבור ובמחנות צה"ל. יש טקסים שמוצגת בהם מסכת ובה קטעי זמר וקטעי קריאה לזכר הנופלים. התוכניות המשודרות ברדיו ובטלוויזיה עוסקות בנופלים, במעשי גבורתם ובמורשתם. בשעה 13:00 נערך טקס הזיכרון הממלכתי לחללי פעולות האיבה באנדרטה המרכזית לזכרם בהר הרצל בירושלים .
בשנים 1949- 1950 התקיימו ימי הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות ביום העצמאות עצמו, והיחידה להנצחת החייל שבמשרד הביטחון, בשיתוף עם צה"ל, קבעה את סידורי האזכרות בבתי-הקברות הצבאיים. אולם שילובם של האבל והאזכרות בשמחת העצמאות יצר אווירה מכבידה מבחינה רגשית, ומשום כך הועלו הצעות אחדות בנוגע למועד הראוי לקיים בו את יום הזיכרון. בדיון הציבורי בנושא זה ניתן משקל מכריע לעמדת המשפחות השכולות; אלו תבעו, באמצעות נציגיהן, לקיים יום זיכרון כללי וארצי. בינואר 1951 הקים שר הביטחון דוד בן-גוריון את המועצה הציבורית להנצחת החייל, שהיתה שותפה להתוויית הדרכים להנצחת הנופלים. המועצה המליצה שיום ד' באייר – יום אחד לפני יום העצמאות – יהיה "יום הזיכרון הכללי לגיבורי מלחמת הקוממיות", והצעתה זו אושרה בממשלה לקראת יום הזיכרון השלישי. לקראת יום זיכרון זה גיבשה ועדה מיוחדת – שחבריה היו ראש היחידה להנצחת החייל שבמשרד הביטחון וחברים במועצה הציבורית להנצחת החייל – גם את מנהגיו של היום, ובהם צפירת דומייה, הדלקת נרות זיכרון, תפילות, טקסים בבתי-הקברות הצבאיים, אמירת "יזכור", טקסים בבתי-הספר ושידורי רדיו מיוחדים, ובהם קריאת דברים על אודות הנופלים וקטעים מכתביהם. עקרונות תוכניים אלו מתקיימים עד היום. חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא- הגנה לישראל, התשכ"ג 1963- , שהתקבל בכנסת ביום 27 במרס 1963 ,נותן תוקף רשמי להחלטותיה של המועצה הציבורית להנצחת החייל, שנתקבלו על בסיס הדרישות שהציגו בפניה המשפחות השכולות.

מלחמת העצמאות

המלחמה הראשונה בין ישראל ובין מדינות ערב, שהחלה ערב הקמת המדינה ונמשכה עד ינואר 1949 , פרצה על רקע דחיית מדינות ערב והוועד הערבי (הפלסטיני) העליון את תוכנית החלוקה של ארגון האומות המאוחדות – החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות 181 , שהתקבלה ב 29- בנובמבר 1947 . כבר בעת הוויכוח בעצרת הכללית של האו"ם איימו נציגי המדינות הערביות כי ישתמשו בכוח כדי למנוע את מימוש ההחלטה.

שלב א': 29 בנובמבר 1947 עד 31 במרס 1948 ; אלימות מהצד הערבי פרצה יום לאחר קבלת החלטה 181.
אוטובוס שהסיע יהודים נורה בקרבת נמל התעופה לוד, הוועד הערבי העליון הכריז שביתה כללית והרובע המסחרי היהודי שליד שער יפו בירושלים הוצת ונשדד. בארץ עדיין היו כ 100,000- חיילים בריטים, וכוחם עלה בהרבה על זה של שני הצדדים הלוחמים, אולם המדיניות הבריטית הייתה שלא להתערב בלוחמה אלא כדי לשמור על ביטחון הכוחות והמתקנים הבריטיים. בתקופה זו נכללו בפעילות הצבאית הערבית צליפות והטלת פצצות לעבר התחבורה היהודית לאורך הכבישים המרכזיים ולעבר שכונות יהודיות מבודדות בערים מעורבות וביישובים מרוחקים.
בין דצמבר 1947 וינואר 1948 עשו הערבים, בעזרת מתנדבים ממדינות ערב השכנות, כמה ניסיונות לכבוש יישובים יהודיים מרוחקים (כפר-עציון, טירת-צבי וכפר-סאלד) אך נהדפו בידי מגניהם היהודים. בפעולות טרור, שבחלקן נעזרו בעריקים בריטים, הצליחו הערבים יותר - בפרט בירושלים. מדובר בין השאר בפיצוץ בניין המוסדות הלאומיים ובמשרדי מערכת העיתון "פלסטיין פוסט" (שמו הקודם של ה"ג'רוזלם פוסט") ובפיצוץ גדול ברחוב בן-יהודה שהביא לקריסת ארבעה בניינים גדולים ונהרגו בו כ 50- בני-אדם. בינואר 1948 נכנס לארץ-ישראל כוח מתנדבים ערבי בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י ונטל לידיו את השליטה על האזור הערבי בצפון. מתנדבים אחרים, בעיקר מקרב ארגון "האחים המוסלמים" במצרים, נכנסו לאזור חברון ובית-לחם בדרום.
הכוח של קאוקג'י - "צבא ההצלה" - שבינואר 1948 נכללו בו כ 2,000- איש, גדל עד אפריל, לפי האומדנים, כדי 5,000 עד 8,000 איש. כוח זה שיגר קצינים ויחידות קטנות לערים כמו חיפה ויפו, שהיה צפוי כי ייכבשו בידי היהודים, ותקף יישובים יהודיים בצפון (טירת-צבי, משמר-העמק, רמת-יוחנן ועוד), אך ההצלחה הצבאית של פעולות אלה הייתה מוגבלת בלבד. הכוח של קאוקג'י תקף גם תחבורה יהודית לאורך הכבישים החשובים והצליח לנתק את הקשר בין כמה יישובים מרוחקים )בכלל זה יישובי גוש-עציון( ובין ירושלים, בין הנגב ובין תל-אביב ובין הגליל המערבי ובין חיפה. התקפות אלה כמעט השיגו הצלחה פוליטית: ב 19- במרס 1948 הציעה ארצות-הברית להטיל על ארץ-ישראל משטר נאמנות זמני של האו"ם במקום לחלקה.

שלב ב': 1 באפריל עד 14 במאי 1948 ; מסיבות פוליטיות וצבאיות החליט פיקוד ההגנה ליטול את היוזמה כדי לתפוס את השליטה בשטחים שהוקצו למדינה היהודית ולהקים קווי קשר יעילים בינם ובין היישובים היהודיים שמחוץ להם. מבצע "נחשון" הביא לפתיחה מחודשת של הדרך לירושלים היהודית הנצורה, אם כי רק לפרק זמן קצר. ההגנה כבשה את כל העיר טבריה, שבה היו היהודים נצורים בעיר העתיקה ) 18 באפריל(; את חיפה ) 22 באפריל(; את האזור המקשר בין תל-אביב ובין שכונות מרוחקות בסביבתה; את השכונות קטמון ושיח'-ג'ראח בירושלים )שיח'-ג'ראח פונתה מאוחר יותר עקב אולטימטום שהציגו הבריטים(; את הגליל המערבי ואת צפת )שגם בה היה מצור על הרובע היהודי(. התערבות הבריטים מנעה את כיבוש יפו בידי כוחות יהודיים )העיר נכנעה במאי(..
התקפות אחדות מצד הערבים, כגון התקפת שיירה שירדה מבית-החולים האוניברסיטאי "הדסה" שעל הר-הצופים, גרמו לקורבנות רבים, אך לא הושג בהן שום יתרון אסטרטגי. בשלב זה הובס למעשה "צבא ההצלה" של קאוקג'י. יצירת רצועת טריטוריה רצופה שבשליטה יהודית יעילה תרמה להחלטת נשיא ארצות-הברית להשעות את תוכנית הנאמנות ואפשרה את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב 14- במאי 1948 .

שלב ג': 15 במאי עד 10 ביוני 1948 ; ב 15- במאי תקפו מטוסים מצריים את תל-אביב. התקפה זו שימשה אות

לפלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב לשטחה של ישראל. החלטתן המקורית של מדינות ערב היתה לסייע לערביי ארץ-ישראל בשיגור מתנדבים, כסף, נשק וסיוע לוגיסטי, ובהצבת צבאותיהן הסדירים לאורך הגבולות, אך לא לצורך פלישה מלאה.
החלטה זו שונתה במחצית הראשונה של חודש מאי, בניגוד לדעתם של אנשי הצבא. את ההחלטה לפלוש לישראל - שהיתה בעיקרה החלטה מצרית - כפה, כפי שנמסר, המלך פארוק על הממשלה ועל הצבא, שלא רצו בה. בין השיקולים
שהובילו לפלישה היה סיכול תוכנית, שיוחסה למלך עבדאללה, לספח חלקים מארץ-ישראל המערבית. בתוכנית המקורית של הצבאות הפולשים, אשר לא תואמה ביניהם כהלכה, נכללו תנועת הכוחות המצריים צפונה, לעבר תל- אביב, התקדמות הכוחות הסוריים, הלבנוניים והעירקיים לעבר חיפה וכיבוש הגדה המערבית וירושלים בידי הלגיון הערבי הירדני.

ב 15- במאי פתח צבא סוריה בהתקפה על צמח במטרה לפרוץ לעמק הירדן, לטבריה ולגליל. מול הסורים לחמו כוחות ההגנה ואנשי הקיבוצים שבסביבה. לאחר שלושה ימי לחימה כבשו הסורים את צמח. ב 18- במאי נהדפה התקפת הנגד
של ההגנה על צמח הכבושה. ביום זה גם פלשו כוחות הצבא הסורי לקיבוצים מסדה ושער-הגולן והרסו אותם. ב20  במאי תקפו הסורים את דגניה א'. בקרב קשה שנמשך כארבע שעות הצליחו המגינים להדוף את ההתקפה. כמה טנקים סוריים נפגעו, ובהם טנק שחדר למשק, נפגע בבקבוקי מולוטוב, פגזים ורימוני יד ונבלם. טנק זה ניצב עד היום בקיבוץ דגניה א' כאנדרטה לקרב. בהמשך הלחימה העתיקו הסורים את כוחותיהם ותקפו את דגניה ב', אך גם משם נהדפו. לאחר מכן פנו הסורים צפונה, צלחו את הירדן מדרום לימת החולה, כבשו את המושבה משמר-הירדן וביססו שם ראש גשר ממערב לירדן. צבא לבנון כבש את מלכייה, אולם לאחר מכן כמעט שלא השתתף בפעולות ההתקפה.

שלב ד': 10 ביוני עד 18 ביולי 1948 ; כאשר התחדשו הקרבות ב 8- ביולי היה המצב שונה; ציוד כבד, שנרכש לפני
קום המדינה אך הובא לארץ רק אחרי סיום המנדט הבריטי, נקלט בצה"ל. המבנה הארגוני והמבצעי של יחידות הצבא שונה, וישראל נטלה את היוזמה בצפון. במבצע "דקל" נכבש הגליל התחתון, ובו העיר נצרת, אולם במבצע "ברוש" צומצם רק חלקית ראש הגשר הסורי ליד משמר-הירדן. בחזית המרכזית נכבשו במבצע "דני" רמלה ולוד )עם נמל התעופה החיוני( מידי הלגיון הערבי. השלב השני של המבצע נועד לכבוש את לטרון ואת רמאללה כדי ליצור פרוזדור רחב יותר לירושלים, אך ניסיון זה נכשל. בירושלים נכשל גם ניסיון לכבוש את העיר העתיקה, וחרף קרבות מרים בגזרות שונות לא חלו שינויים של ממש בקווים.

שלב ה': 19 ביולי עד 5 בינואר 1949 ; במהלך ההפוגה השנייה עשה הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, מאמץ להשיג פתרון מדיני, אך ניסיון זה לא הוכתר בהצלחה. בינתיים הקימה מדינת ישראל צבא של יותר מ 100,000- איש - כל אדם שישי במדינה גויס. חרף ניסיונות המצרים לנתק את הנגב והצעתו של ברנדוט להוציאו מתחום המדינה היהודית, הצליח צה"ל ב 15- באוקטובר לפתוח את הכביש לדרום בפעולה מהירה - מבצע "יואב" - ולכבוש את באר- שבע ב 21- באוקטובר. הכוחות המצריים בהר חברון ובמבואותיה הדרומיים של ירושלים היו עתה מנותקים מבסיסיהם. במבצע "אל ההר" הרחיב צה"ל דרומה את הפרוזדור הצר והבלתי-בטוח לירושלים .

עתה, כאשר הכוחות המצריים ברצועת-עזה היו בסכנת ניתוק והדרכים למצרים נשארו ללא הגנה, הסכימה מצרים - ב- . 5 בינואר 1949 - לנהל משא-ומתן על הסכם שביתת נשק, מהלך שמועצת הביטחון תבעה כבר ב 16- בנובמבר 8 194 .
הפוגה חדשה נכנסה לתוקף ב 7- בינואר, ובריגדה מצרית אחת, שאחד מקציני המטה שלה היה רב-סרן צעיר, ג'מאל עבד-אל-נאצר, נשארה נצורה ומנותקת ב"כיס" קטן סביב פלוג'ה. במלחמת העצמאות נגרמו לישראל אבדות קשות מאוד: יותר מ 6,000- הרוגים - כמעט 1% מכלל האוכלוסייה, בהם יותר מ 4,000- חיילים. אבדות הערבים נאמדו בכ 2,000- הרוגים מהצבאות הסדירים הפולשים ומספר לא ידוע של לוחמים פלסטינים בלתי-סדירים.