כל מה שמעניין בתנועה הקיבוצית ובקיבוצים - בניוזלטר השבועי

האנדרטה, אשר ממוקמת ביער הקיבוצים שבתחומי המועצה האזורית מגידו (בסמוך לקיבוצים עין השופט ומשמר העמק), הוקמה ביוזמת התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי ובעזרת משרד הביטחון, קק"ל והמועצה האזורית מגידו ונועדה להנצחת אלפי החללים מבני וחברי הקיבוצים שנפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה. ייעוד נוסף הוא לספר על מורשתם ותרומתם של הקיבוצים ליישוב הארץ, ההגנה על גבולותיה וביצור ביטחונה. באפריל 2018, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הכריז שר הפנים דאז אריה דרעי על האנדרטה כעל אתר הנצחה רשמי.

האנדרטה תוכננה על ידי הפסל והאדריכל סלו שאול מעין גב. היא בנויה בצורת מגדל תצפית עשוי מבטון חשוף עם גרם מדרגות ספיראלי המגיע לראש המגדל וממנו תצפית מרהיבה על עמק יזרעאל, מפרץ חיפה, והגליל התחתון. ממרומי המגדל ניתן להאזין להסברים על המקום וזיקתו לאתרי מורשת נוספים, ביניהם: מערת הפלמ"ח במשמר העמק, הסליק בעין השופט וג'וערה.

הדרך הייתה שקטה, לוחמי השייטת התקדמו בצלילה ומאחור בסירות, לוחמי סיירת מטכ"ל. ליל חצי ירח, 1969. הם נעו אל האי גרין שבלב ימת סואץ. הם נעו אל לב הסכנה ועוד רגע יפתחו בהתקפה. צרורות המקלעים הפרו את השקט באחת. הלוחמים הסתערו על האי, הם תקפו את המצודה שבמרכזו, וניהלו לחימה מטווחים קצרים. הכדורים שרקו לכל עבר וגם לכיוונו של חיים שטורמן, שמחיר הסכנה היה צרוב בו מילדות. הוא נקרא על שם סבו, שנהרג ממוקש במהלך משימת סיור. חיים הסבא גדל באוקראינה, וראה את משפחתו ואת הקהילה היהודית כולה נתונות לאלימות ולהתקפות קבועות.

"קום לך לך לעיר ההריגה" כתב ביאליק על הפרעות ביהודים, ולא חסך ביקורת על הגישה הקורבנית ועל חוסר המעשה. חיים ומשפחתו עשו מעשה, הם ראו את ההשפלה, שמעו את קול הצעקה והקשיבו לקולם הפנימי שאמר להם, 'קום לך לך לארצך', והם ענו הנני. הם ידעו שרק הארץ שלנו עם כוח מגן משלנו, יאפשרו להם חיים בטוחים. חיים עלה לארץ עם משפחתו, יחד עם חבריו הקים את קיבוץ עין חרוד והצטרף ל'שומר', הארגון שאימץ את העיקרון שבו האמין, הגנה עצמית.

הנני אמר פעם אחר פעם, עד לפעם ההיא, שבה יצא למשימת סיור שממנה לא שב, אבל הוריש לבנו משה את רוח ההגנה ואת עקרון ההולכים ראשונה. הבן משה גדל והיה בין ראשוני הלוחמים של הפלמ"ח, וכשהגיע תורו, כמו בירושה מאביו אמר הנני, אמירה שמשמעותה להיענות לקריאה ולהתייצב למשימה. הוא הגן על ביתו ממש כשהוביל במלחמת העצמאות את מחלקתו לכיבוש משלט באזור בית שאן. גם הוא לא חזר מן הקרב, וכמו אביו, הוריש לבנו חיים את רוח ההגנה ורוח ההולכים ראשונה.

הלחימה באי גרין נמשכה, וחיים שטורמן הנכד, בנו של איש הפלמ"ח ונכדו של איש 'השומר', המשיך להתקדם ולהילחם ביחד עם חבריו. הם עשו זאת מבלי לשאול מה יוצא לי מזה. דור שלישי להגנה, דור שלישי לסכנה, דור שלישי שמקווה לאיל ואיל לא הופיע. חיים נורה ונהרג, ואיתו עוד חמישה מחבריו, אך המשימה הושלמה. לא עברו חודשים ספורים, ואמיר ברין, בן דודו של חיים, נכד נוסף של חיים הסבא, נהרג כמוהו כשהטנק בו לחם עלה על מוקש. הסב, הבן ושני הנכדים קבורים יחדיו באותו בית עלמין.

יצחק (זכי) מסיקה נולד בטריפולי, בירת לוב, בשנת 1931. הוא היה חניך בתנועת הנוער השומר הצעיר ולאחר שקיבל הכשרה במחנה התנועה, עלה ארצה באמצעותה בעליית הנוער, ללא הוריו שהגיעו כעשרה חודשים אחריו, זמן קצר לפני שהתגייס לצבא. תחילה גרו במעברת "שבות עם" בפרדסיה וחודש לפני נפילתו של יצחק עברו לשיכון ותיקים בנתניה. אחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי, עבד כרפתן בקיבוץ מעברות הסמוך. הוא היה המפרנס היחיד של משפחתו ואת כל שכרו הביא הביתה כדי לכלכל את הוריו ואת ששת אחיו ואחיותיו. לכך הקדיש את כל מרצו.

עם פרוץ מבצע קדש, זומן יצחק לחזית בסיני ונהרג מרסיסי פגז בזמן ההסתערות על מוצב מצרי ברפיח. כאשר נהרג בגיל 25 הייתה אחותו הקטנה שושנה בת שנתיים בלבד, ולכן לא זכתה להכיר אותו. כתוצאה מהאבל הנורא על מותו של בנם, הוריה סירבו לדבר על האח  שנפל או להזכירו, כאילו בכלל לא היה חי, וכך לשושנה לא היה את מי לשאול אודותיו או לבקש תמונות שלו. בגיל 63 בעבע בשושנה הרצון לדעת עוד על אחיה ועל כן פנתה לארכיון של קיבוץ מעברות בתקווה שאולי שם יוכלו לספק פרט מידע אודותיו או תמונה. נשות הצוות בארכיון הקיבוץ התרגשו מאוד מהפנייה ומייד השיבו לשושנה כי יעשו הכל כדי למצוא.

אחר שבדקו במחברת הדמוגרפיה בה מתועדים כל מי שהגיע לקיבוץ ונשאר בו לתקופה מסוימת, ועברו על עשרות מסמכים שונים, החליטו לבדוק בעלוני הקיבוץ, שם מצאו בעיתון מתאריך 14.12.56 דברי הספד על יצחק שכתב אפרא פורת שעבד עמו ברפת.הן העבירו לשושנה את ההספד והיא התרגשה עד דמעות והתקשרה להודות להן. יום למחרת הגיעה לבקר בארכיון ביחד עם אחותה מזל ושתי אחייניותיה, בנותיהן של אחות נוספת שהלכה לעולמה, ושושנה אמרה כי "הגילוי הזה הוא החרוז שהיה חסר לי במחרוזת חיי". מאז המפגש נשארה משפחתו של יצחק בקשר עם עובדות הארכיון, ומאוחר יותר התברר כי אחד מחברי הקיבוץ שירת עמו בחיל השריון.

רדי נולד כבן רביעי לחיה ושבתאי, שעלו מאורוגוואי והצטרפו כחברים בקיבוץ געש. עד הצבא גדל כילד טבע בקיבוצו שליד הים. בתום התיכון התגייס לצבא ושרת כחובש קרבי בחטיבת הנח"ל. ב-4 לפברואר 1997 בשעות הערב התקבלה ידיעה בגדוד על התנגשות של שני מסוקים מעל היישוב שאר יישוב באצבע הגליל. מפקד הגדוד הנחה את מפקד הפלוגה המסייעת לנוע עם הפלוגה לשטח ולסייע בכל הנדרש. ראשונים יצאו לאירוע מפקד הפלוגה ושלושה חובשים בפלוגה ביניהם רדי פילס. בהמשך פינו עשרות הרוגים מאחד המסוקים, עד שעות הבוקר המוקדמות. עם אור ראשון חזרה הפלוגה לבסיס ונערכה להמשך פעילות. שלושה ימים לאחר מכן שני צוותים של הפלוגה נכנסו למארב חודר בעומק אזור הביטחון ממש על קצה גבול רצועת הביטחון. רדי ביחד עם מחלקתו התמקמו ככוח תצפית.

בשעות הבוקר המאוחרות נפתחה אש תופת על הכוח בוואדי במקביל לאש מרגמות חזקה מאוד שנורתה על הכוח של רדי, שהיה בתצפית. כתוצאה מהירי נפצעו שבעה לוחמים תוך הסתערות וחיסול שני מחבלים, ובמקביל הפעלת ירי וחיפוי ממחלקת הדרגון בתצפית מעל הוואדי. שבעה פצועים היו בכוח, אך הפצוע הקשה מכל היה רדי. פצוע שקט, אשר סחב את תמונות אירועי פינוי ההרוגים מאסון המסוקים וההתקלות בוואדי נפחא כל חייו, עד שלא יכול היה להמשיך עוד. עברו שנים ארוכות מדי עד שהוכר כהלום קרב (100%) וזכה לטיפולים.

ביום שלישי שודר בערוץ "YES דוקו" הסרט "החלל ה-74" שמספר על המאבק של הוריו של רדי והוריו של טל הררי, קצין צעיר מחיל הרפואה, שפיקד על זיהוי גופות הנספים באסון, להכרה בבניהם כחללי צה"ל שמתו כתוצאה מאותו אסון נורא, על הניצחון המר של אותם הורים, ועל חייהם של טל ושל רדי, שהתהפכו ב-4 בפברואר, 1997. במהדורת החדשות של ערוץ 12 בערב יום העצמאות שודרה כתבתו של ציון נאנוס בעקבות הסרט, בו התראיינו הוריו של רדי.

את יום העיון, שזכה לכותרת "גיבורים בעל כורחם", יזם וניהל יו"ר מוזיאון יד מרדכי, ניתאי קרן. הוא כמובן לא כלל את הגיבורים עצמם - חברי וחברות הקיבוצים והלוחמים באיזור - שכבר מתו. בני הדור השני, שהיו ילדים או בני נוער בשנת 1948, והיום הם כבר ותיקים, היו הדוברים שעל סדר היום, וגדשו עד אפס מקום את האולם בו התכנסו. גם אחדים מהדור השלישי היו בין הדוברים. האסוציאציה לנושא דור שני לשואה ריחפה מעל המפגש האנושי. כנראה יש צורך בחלוף שנים רבות כדי ששיחה והתכנסות שכאלה יוכלו להתרחש.

אחרי הרצאה מאלפת של ההיסטוריון זאב זיוון על המערכה באזור, הושמעה מפי בני ובנות הדור השני ה"אמת הנרטיבית"; מה שזכרו מילדותם, ומה שסיפרו להם הוריהם ומוריהם במשך השנים. בכל הישובים שנציגיהם נפגשו ביום העיון התקיים פינוי הילדים ואימהותיהם בשלבים שונים של המערכה, נושא שעורר מחלוקת בימים ההם. הפליאו לעשות שתי נשים – הדסה מקיבוץ ניצנים, ונורית מ'יד מרדכי', שמסרו עדות מפורטת ומטלטלת על המאורעות. גם שלמה מ'בארות יצחק' עסק בזיכרונות ממש, אולם אלה היו של אביו, ונכתבו מפיו. הדברים יצאו מהלב ונגעו בלבבות. אחרים דיברו באופן כללי יותר, על ליקחי אותם הימים עבורם.

כשעליתי אחר הצהריים לסכם את מה שנאמר בהקשר של ההבנה הפסיכולוגית, שניתן לייחס ליום מפגש שכזה, דיברתי על חשיבותם של סיפורים כדי לעצב את זהותנו כאנשים ונשים, להבין את עצמנו, ולמצוא את מקומנו בחברה. זה היה מפעים בעיני, וכך אמרתי, לראות את הקהל המבוגר הגדול הזה שבא לרב שיח והאזין בשקט – אם כי ודאי מוכרות לכל אחד גירסאות שונות לאותן התרחשויות.דרך הסיפור עלו הפצעים המדממים עדיין והצלקות שנוצרו במשך השנים. נעשה עוד צעד או שניים לכיוון של טיהור דברים קשים שנאמרו והענקת סליחה לדוברים. עם השנים וניסיון החיים מתגברת ההבנה לגיבורי האירועים ואיתה, ניתן לקוות, הקבלה. דרך הסיפור מופיע כל 'גיבור', 'בת גיבור' או 'בן גיבור' פשוט כבן אדם. 

15:30: מפגש משפחות שכולות - מפגש עם נציגי אגף משפחות והנצחה, ארגון יד לבנים וסניף יד לבנים הקיבוצי. ההתכנסות ב"מרכז תרבות" - מועצה אזורית מגידו (בצמוד לקיבוץ עין השופט).

17:00: התכנסות באתר ההנצחה - הסבר והדרכה על האנדרטה והאזור.

17:30: תחילת הטקס  

בתוכנית: הדלקת אבוקת הזיכרון, דבר המשפחות השכולות, נציג ממשלת ישראל - השר לביטחון פנים, עמר בר-לב, נציג משרד הביטחון - סגן שר הביטחון, ח"כ אלון שוסטר, נציג צה"ל, מזכ"ל התנועה הקיבוצית - ניר מאיר, ראש המועצה האזורית מגידו - איציק חולבסקי, הנחת זרים, קטעי קריאה, שירה - מיה יוהנה מנחם וסוף סלע.

19:00: סיום משוער.

לאישור השתתפות: רבקה - 050-7309653 \ www@tkz.co.il.
משפחות הזקוקות לסיוע בהגעה ולפרטים נוספים - מוזמנות לפנות אלינו.
ההתכנסות והטקס יתקיימו בהתאם להנחיות.

טקס מצטייני נשיא המדינה ליום העצמאות ה-74 למדינת ישראל התקיים ביום חמישי בבית הנשיא. הטקס נערך במעמד נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג, ראש הממשלה, ח"כ נפתלי בנט, שר הביטחון, ח"כ רא"ל (במיל') בני גנץ, הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי, חברי פורום המטה הכללי ומשפחות המצטיינים. במהלך הטקס העניק נשיא המדינה תעודות הצטיינות וסיכות ל-120 קצינים, נגדים וחיילים מצטיינים מכלל יחידות צה"ל.

מבין 120 מצטייני הנשיא, 69 גברים ו-51 נשים, מתוכם 19 קצינים. בנוסף, 68 מכלל המצטיינים הם לוחמים, 25 משרתים כתומכי לחימה ו-27 בתפקידים עורפיים.

המצטיינים זכו בתואר מצטייני הנשיא בזכות החתירה למצוינות, הפגנת המסירות, המקצועיות והאחריות המאפיינת אותם וכן בזכות עשייתם הענפה המהווה דוגמה ומופת לצה"ל כולו. ארגון ״יחד למען החייל״ חילק מלגות לימודים לכל המצטיינים בתרומת מר אדי פיית. כל חייל מצטיין יקבל מלגה לתואר אקדמי לאחר השחרור מצה"ל.

מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, בירך את מצטייני הנשיא לשנת תשע"ב, ואמר: "כמו בכל שנה, גם הפעם התברכנו ביום העצמאות בחיילים וחיילות מהקיבוצים שמקבלים את אות ההצטיינות מנשיא המדינה. מצטיינים אלו מצטרפים לחבריהם המקבלים אותות הצטיינות בחטיבות וביחידות השונות, ולעשרות בני וחברי קיבוצים המשתייכים לפיקוד הבכיר ביותר בצה"ל.

בתנועה הקיבוצית תמיד חינכו, מחנכים ונמשיך לחנך ולטפח לשירות משמעותי ומיטבי בצבא ובמערכת הביטחון למען המדינה וכלל אזרחיה. התנועה לקחה על עצמה להמשיך ולחבר את הדור הצעיר, כמו גם את כלל חברות וחברי הקיבוצים, לתרומה מתמשכת לטובת כלל החברה בישראל בכל דרך אפשרית. פרויקט החיילים הבודדים שפועל בקיבוצים כבר יותר משלושה עשורים סיפק גם הפעם מצטייני נשיא ואנו גאים בו מאוד".

בן 26, מרבית חייו גדל בארה״ב בבית שעוסק בחינוך וציונות. החיידק הציוני דבק בו ואת הערכים שספג ממשפחתו, ובתנועת הבונים דרור כרכז מחנה, החליט להגשים בעלייתו ארצה לאחר לימודיו באוניברסיטה וקבלת תואר ביחסים בינלאומיים. שגב מאמין שיחסים בין העמים במזרח התיכון הם הכרח, ולאור שאיפתו  להקדיש מאמצים רבים למשימה זו התנדב לשרת בצבא כחייל בודד ביחידת קשרי חוץ. במסגרת שירותו יצא לקורס קצינים אותו סיים בהצטיינות, וכעת זכה  להגיע למקום המכובד של מצטיין הנשיא. כיום משרת כקצין ביחידה לקשרי חוץ באוגדת עזה. שגב חדור באהבת הארץ והאדם, תמיד משקיע בחברה, רואה לפניו את היחיד והכלל ולא חוסך במאמצים לשיפור הקיים.

עדן עלתה לארץ מארה"ב באוגוסט 2020 והגיעה לקיבוץ גזית במסגרת גרעין צופים צבר. לאחר שלושה חודשי קליטה ואולפן ללימוד עברית היא התגייסה בתור לוחמת תותחנים ושובצה בגדוד עיטם (611), גדוד מעורב שמתפעל מערכות מכ"מים ומטאורולוגיה מתקדמות ופועל במבצעים רבים - גלויים ונסתרים. הוריה של עדן הם ישראלים לשעבר המתגוררים בלוס אנג'לס, שם היא נולדה וגדלה. סבתא של עדן מצד אמא גרה באריזונה וסבא וסבתא של עדן מצד אבא גרים בישראל. עדן מספרת כי רצתה לעלות לישראל מתוך תחושת גאווה במדינה, לאור כך שגדלה על ערכי הציונות. בזמן שביצעה את מסלול ההכשרה ועוד מחזור כלוחמת בגדוד, היא יצאה לניו-יורק במסגרת משלחת של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF), שוחחה עם תורמים על שירותה הצבאי ועזרה בגיוס תרומות. לאחר מכן היא יצאה לקורס מפקדים בשבטה, וכיום היא מפקדת בגדוד ומתעתדת לצאת לקצונה.

תחביביה הם בישול, כושר, קריאה, לטייל ולבלות עם חברים. המקום האהוב עליה בארץ הוא קיבוץ גזית, שלדבריה, הפך לבית שלה.

מיקה התגייסה בדצמבר 2020 לתפקידה הנוכחי. היא אוהבת חיות, לעשות ספורט, לצייר ולטייל בטבע. המקום האהוב עליה בארץ הוא הבית שלה והאדם הראשון לו סיפרה על כך שנבחרה למצטיינת נשיא היה אבא שלה.

בנימין בן 22 ועלה מארגנטינה באוגוסט 2019. הוא אומץ במעגן מיכאל בתור חייל בודד ומשרת כבר שנתיים בתור לוחם בפלס"ר צנחנים. לבנימין זוג הורים, אחות ואח הגדולים ממנו שמתגוררים בארגנטינה והקשר איתם טוב מאוד. הוא מאוד אוהב לטייל בארץ, אוהב את מעגן מיכאל ואף ציין שמדובר בקיבוץ הטוב היותר בישראל. בנימין שואף ללמוד הנדסת מחשבים לאחר שישתחרר מצה"ל.

נעמה בת 20, עלתה לארץ מאנגליה במסגרת גרעין צבר בקיץ 2020 ונקלטה עם הגרעין בלוחמי הגטאות. היא נולדה בישראל והתגוררה עם משפחתה בכרמיאל, וכשהייתה בת 11 עברה משפחתה ללונדון בעקבות עבודתו של האבא. בלונדון היא למדה בבית ספר יהודי והייתה פעילה בצופים. בגיל 18 החליטה לוותר זמנית על האוניברסיטה והחיים הנוחים באנגליה ולעשות עליה עם גרעין צבר בעקבות רצון עז להתגייס, לשרת, לחוות ולתרום למדינה. לאחר קליטה של ארבעה חודשים היא התגייסה לחיל ההנדסה בתור מדריכת לוחמה תת קרקעית של לוחמי החי״ר, לוחמי יחידות יהלו"ם ו"סמור", לוחמים של גדודי הנדסה ומילואים. במסגרת תפקידה היא מעבירה כל שבוע קורס אחר הקשור לתת קרקע, המשלב שיעורים בכיתה, שטח, חבלה ותרגילים מסכמים. לדבריה, התפקיד מגוון ומעניין מכיוון שהמקצוע נמצא כל הזמן בהתפתחות מתמדת.

העליה לארץ לבד הייתה מאתגרת עבורה, היא הייתה צריכה להסתגל למגורים רחוק מהמשפחה אבל התרגלה ומקבלת תמיכה מהאנשים שאיתה בגרעין. היא אוהבת לאכול, ולהיות עם המשפחה בעיקר, והמקום האהוב עליה בארץ הוא אילת.

ריקרדו נולד וגדל במקסיקו ועלה ארצה בחודש אוגוסט 2019 במסגרת גרעין צבר שהגיע לרגבה. לריקרדו שתי אחיות גדולות והוריו הם יהודים ילידי מקסיקו. סבו שירת גם הוא בצה"ל. ריקרדו מספר כי מאז שהיה קטן לימדו אותו על ישראל וצה״ל, והוא היה מסתכל על לוחמי צה"ל כגיבורים. הוא תמיד הרגיש חלק מישראל ולא יכל שלא להתגייס. הרגעים הכי משמעותיים שלו בשירות הם כשמישהו אומר לו תודה שירותו, כי זה נותן הכי הרבה משמעות לכך. לאחר שעשה טירונות במחו"ה אלון ושיפר את העברית שלו, הוא שובץ במפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש). הוא נלחם על מנת לקבל שיבוץ ליחידת לוחמה ולאחר למעלה משנה הוא קיבל את האישור המיוחל, התגייס להנדסה קרבית וסיים טירונות בהצטיינות.

התחביבים שלו הם מוזיקה, סקייטבורד, ספורט וים, והמקום האהוב עליו בארץ הם חופי הים בצפון. 

ל' הוא חייל בודד שעלה מאלסקה בשנת 2019 במסגרת גרעין צבר. כשהיה בכיתה ח' הוא שהה בישראל במשך שנה ולאחריה התגעגע מאוד לארץ והתחבר לרעיון של הגיוס. "חשבתי שזה לא פייר שהחברים שהיו לי באותה השנה יתגייסו ואני אלך לקולג' יחד עם בני גילי בארה"ב. ידעתי שאני רוצה לבוא חזרה, להיות בקרבי ולעשות הכי הרבה למען מדינת ישראל. המחשבה על גיוס דווקא ל-669 בא מחוויה שהיתה לי באלסקה. יצאתי לטיול עם אבא שלי ועוד קבוצה, נקלענו לסערה, כולם היו במצב של היפותרמיה והזעקנו מסוק חילוץ של צבא ארה"ב. באותו רגע ידעתי שאני רוצה להתגייס ליחידת החילוץ של צה"ל ולתת לאנשים שיהיו במצב דומה את ההרגשה שהם בידיים בטוחות, כמו שאני הרגשתי באותם רגעים לא פשוטים".

בזמנו הפנוי ל' אוהב לגלוש, לתופף, ולטייל בטבע והמקום האהוב עליו בארץ הוא חוף נעורים.