ראשית / ש.ריכנשטין, עין חרוד

השעה מוקדמת מאוד. העמק, העטור שרשרת הרים משלושת עבריו, עודנו שרוי באפילה. בכיפת השמים מהבהבים כוכבים אחרונים ודועכים תוך הבהובם.

מהעבר המזרחי של התל מתנהלים שני בחורים אחרי מחרשה. אחד מהם נוהג בפרדות והשני גחון על ידות המחרשה. האפילה משוה להם צורה מוגדלת והם נראים כאנשי - מידות. הלוך וחזור מדדים הם על פני השדמה כמו נאסרו לסובב גלגל באר עתיקה.

אך הנה מחווירות פאתי השמים במזרח. אור חיווריין מרטט - מהבהב על פסגות ההרים ומיד נזרקת לתוכו אדמומיות כהה, האדמומית מתבהרת, מזדהבת. נחלי אור גואים, עוברים גדות ההרים ומציפים את העמק. קרנים חדות בוקעות מעבר פסגת ההר שבמזרח ומתיכות אותה לזהב ניגר. כדור זהוב מעפיל לאטו, נאחז בתלתלי קרניו בפסגה כמפחד שמא ישוב ויגלוש לתהום, שוהה רגע כאוסף כוחות - ומיד ניתק ממנה ונשאר תלוי בתכלת הזוהרת.

המישור, בו מתנהלים החורשים, זרוע שיזפים ושיחי-בר. המחרשה נתקלת תכופות בסלעים שמחתחת פני הקרקע. האוחז בידות המחרשה נחבט אחורה וקדימה. הוא מתנשם בפה פעור, אך עיניו הטבולות זהרורי הבוקר קורנות באור מופלא.

- לעזאזל! שדים אוחזים שם בסכין המחרשה - צוהל כולו. האוחז במושכות פניו עטויים רצינות קודרת. עיניו, השקועות עמוק בחללן, להב קר להן. שתקן הוא וכנראה אף זעפן. עיניו משוטטות על פני ההרים הקרחים ומבטן החד כמו קודח מעבה סלעיהם.

מה הוא מחפש בהרים החשופים והמסולעים? היתור אחרי ערבות אוקראינה, ארץ מוצאו, ומישוריה הנרחבים שהמחרשה ננעצת בדשנם המבהיק בשחרוריתו ומחליקה בו קלות?

- ראה, אדמה! - גוחן הבחור האוחז במחרשה אל התלם, גורף מלוא חופנו אדמה שחורה-לחלחה, מעסה ולשה גוש דשן ומגישו לשתקן הזעוף, כאומר להפיס דעתו ולהשפיע גם עליו מצהלתו השוטפתו כולו.

רפאל ברושי הוא בן שמונה עשר אביבים. קומתו הגבוהה דקה ותמירה. בפניו הרעננים, הילדותיים, פורחת הכלילות צחה. פיו הרך פעור קומה ומתוכו מבריקות טורי שינים קצובות וצחות. בלוריתו העבותה גולשת על מצחו בתלתלים שמבעדם מבצבצות עינים תכולות. זה מקרוב עזב את בית - אבא ואת ה"קן", בו נתבסם בחזון הארץ השטופה צהרים בהירים. בתוך השיירות המתרוננות ניטלטל בדרכים משובשות, פרץ גבולות ועבר ימים בספינת - משא מלאה צחנה ודוחק, עד שזכה לבסוף לעלות אל התל לתקוע יתד לישוב חדש בשממה.

כל הלילה לא עצם עין לאחר שנודע לו כי טוביה, שמיד לעלותם אל התל לקח בידיו את עניני סידור העבודה, קבע אותו ואת זאב להיות הראשונים בנעיצת מחרשה בקרקע הבתולה כדי להכשירה לגן-יקר בשביל הישוב המתהווה. רפאל אינו יודע איך לכנות את זה שהסעירו במשך כל הלילה וגזל שינה מעיניו. יריעות האוהל לחצו עליו. מיטתו חרקה תחתיו בהיטלטלו מצד אל צד כשזה, שאינו יודע איך לכנותו, מתנחשל בקרבו ומתערבל. כתוחלת שבאה היו לו צעדי השומר המגשש באפילה ומתקרב לאוהלו להעירו לחרישה. טוב שאיש לא ראהו בכך" טוב שאפילה הייתה שרויה בחלל האורווה הארעית שהוקמה ממחצלאות וזאב לא ראהו חובק צווארי הפרדות החמימים ומנשקם. וכשננעצה המחרשה באדמה ורפאל חש בכל אבריו איך זו מעמיקה לחדור בתוך חיקה הרוחש של האדמה, לא יכול יותר לכלוא בקרבו צהלת החדווה:- ראה, זאב, אדמה!

"את רייכנשטיין האדם והסופר גידל עמק יזרעאל" - כתב א. קריב במבוא לרומן שיצא לאור בתש"ג